40 שנה של מסע מוזיקלי: מאתיופיה – לקריירה בישראל

זמנה מלסה, אחד הזמרים הוותיקים והאהובים ביותר בז'אנר המוזיקה האתיופית בישראל, הוא דמות מוכרת לקהל הרחב של יוצאי אתיופיה בארץ. מלסה, שעלה לישראל בשנת 1991 עם בני משפחתו במסגרת "מבצע שלמה", היה רק בן 23, אך את דרכו המוזיקלית החל כבר בגיל 14, כשזכה להכרה באתיופיה בזכות כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן. לאורך השנים, לאור אתגרים מקצועיים אישיים וכלכליים, הוא לא חדל להיאבק כדי לשמור על קריירה יציבה, ולמרות הקשיים הרבים, הוא הצליח לשמור על האהבה למוזיקה. בריאיון מיוחד ל"שומרי הסף" הוא משתף בחוויות, בתובנות ובמבט על הקריירה אחרי ארבעה עשורים של יצירה.

איך הכל התחיל?

"הכל התחיל בילדות באדיס אבבה, כשהייתי ילד קטן", מספר מלסה. "היינו אני ואחי הגדול, הוא היה מנגן בתופים ובגיטרה ואני הייתי מצטרף ושר איתו. ככה היינו עושים כל הזמן. אח שלי היה דמות מאוד משמעותית עבורי והשפיע עליי מאוד. לאט לאט התחלתי להקשיב לשירים ברדיו עד שהגעתי להחלטה להצטרף ללהקה צבאית".

בגיל 14?

"כן, כן", הוא משיב בחיוך. "בגיל 14 זה היה מקובל, הצטרפתי ללהקה צבאית מפורסמת באתיופיה, עם הזמרים הגדולים ביותר, ביניהם טלהון גססה. הוא נחשב לאחד הזמרים הגדולים ביותר של אתיופיה. גם אני מאוד הושפעתי ממנו ולקחתי הרבה מהסגנון שלו. טונים גבוהים, טונים נמוכים – הדברים האלה למדתי ממנו".

"בהתחלה הכל הלך טוב, מאוד טוב", הוא מספר. "התחלתי להוציא שירים ואחריהם גם אלבום ראשון. זה היה להצלחה גדולה בזמנו. אחר כך הוצאתי גם אלבום שני. הייתי בדרך הנכונה". אולם, כשהוא עלה לישראל, מצא את עצמו במציאות שונה. "עליתי ב-1991 יחד עם בני משפחתי, במסגרת מבצע שלמה", הוא מספר. "הייתי אז בן 23, וכמובן שבתחילת הדרך היה קשה להתאקלם בארץ. מיקמו אותנו בקריית שמונה, שם שרתי במרכזי קליטה. אחרי זמן מה, ישראלים ותיקים שמעו אותי והזמינו אותי לשיר בפאב מקומי. כך בעצם התחלתי להשתלב בהופעות כאן".

"בהתחלה שרתי בשפות שונות כדי להתאים את עצמי לקהל הישראלי. מיקס של מאמהרית, טגרינית, אנגלית, אפילו ספרדית. לא היו הרבה אתיופים, אז ניסיתי להרגיש נוח ולהתאים את עצמי לאווירה המקומית. לאט לאט, הקהל קיבל אותי", מספר מלסה בחיוך. "היה לי חשוב למצוא דרך לשלב את המוזיקה שלי ולהפוך אותה לחלק מהחיים כאן".

המשבר הכלכלי ותקופת האתגרים

אך לא תמיד הכל הלך חלק. "בשנת 2009, המשבר הכלכלי העולמי פגע מאוד. תקציבים הצטמצמו והופעות נעלמו כמעט לחלוטין. כל עבודה שלי ושל הצוות שלי ירדה. היה קשה כלכלית, והייתי צריך להתמודד עם זה", הוא מסביר. "הייתי נשוי עם ילדים, והייתי חייב לדאוג לפרנסת המשפחה".

"אחרי המשבר הכלכלי, המצב השתפר במובן מסוים", הוא מוסיף. "חזרתי להופיע, אך לא באותה כמות כמו בעבר. כל שינוי טכנולוגי, במיוחד בתחום המוזיקה, משפיע גם עלינו. היום אפשר להזמין תקליטן במקום זמר, וזה פוגע לנו בעבודה. גם הרשויות המקומיות, שהיו תומכות בעבר, צמצמו את ההזמנות לאמנים. למרות התקציבים הגדולים, יש פחות תמיכה מהן".

היום, מלסה מופיע בעיקר בחתונות, אירועים מסורתיים ומופעים ברחבי הארץ, במיוחד בחג הסיגד האתיופי, בו הוא מופיע מדי שנה בערים שונות. "הייתה לי תקופה טובה עם הופעות בכל מקום – חתונות, בר מצוות, מרכזי קליטה. היום זה כבר לא אותו דבר, אך אני עדיין מצליח להופיע ולהיות חלק מהקהילה", הוא אומר.

הצעירים האתיופים: דור חדש עם פוטנציאל

לגבי הצעירים המוזיקאים בני העדה האתיופית, מלסה מייחס להם כישרון רב, אך סבור כי חסרה להם ההכוונה וההדרכה הנדרשת כדי להגיע להישגים גדולים יותר. "הצעירים האלה מוכשרים, אבל חסר להם את הכלים. אני מאמין שהרשויות המקומיות יכולות להשקיע בהם יותר, ולספק להם את התמיכה שהם צריכים", הוא מסביר. "זה כואב לי לדעת שתקציבים קיימים, אך הם לא תמיד מנוצלים נכון. כל הכבוד לצעירים האתיופים שמצליחים לעשות את הדרך לבד, אבל הם צריכים את העזרה שלנו".

האם יש משהו שהיית משנה?

כששאלתי את מלסה אם יש משהו שהוא מתחרט עליו או היה משנה, הוא עונה מבלי להסס: "הייתי צריך ללמוד יותר. פספסתי את ההזדמנות ללמוד, לא היה לי זמן בגלל המוזיקה. היום אני מצטער שלא עשיתי תואר ראשון ושני". כמו כן, אם לא היה זמר, מלסה משיב שהוא כנראה היה עוסק בייעוץ. "אני תמיד מייעץ לאנשים סביבי, והם מחפשים את דעתי. זה משהו שגיליתי על עצמי לאחרונה, וזה כיוון שאני יכול ללכת אליו בעתיד".