פליטי פוטין מגנים אותו – אבל מבינים את שתיקת ישראל

כשפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, היה ברור כיצד ישראל תגיב: מדינה דמוקרטית, שותפה אסטרטגית של ארצות הברית, שקלטה לאורך השנים יותר ממיליון וחצי עולים מברית המועצות לשעבר, רבים מהם מרוסיה ואוקראינה. באופן טבעי, ציפו ממנה להצטרף לגינויים כלפי רוסיה ולהביע תמיכה ברורה באוקראינה.

אלא שישראל בחרה בקו שונה: הימנעות מגינויים ישירים והתרחקות מצעדים שעלולים להתפרש כהתייצבות חד-משמעית לצד אוקראינה. העמדה הזו עוררה ביקורת רחבה בזירה הבינלאומית, אך דווקא מהקבוצה שממנה ניתן היה לצפות לביקורת נוקבת במיוחד, נשמעת הבנה מפתיעה.

העולים מרוסיה, אלו שנמלטו ממשטרו של פוטין לאחר הפלישה לאוקראינה, אינם תובעים מישראל לנקוט עמדה מוסרית נחרצת. להפך, רבים מהם מביעים הבנה, ואף תמיכה, בקו הזהיר שנוקטת הממשלה: "ברור לי למה ישראל לא מגנה את רוסיה, יש לה הרבה מה להפסיד", אומר ס׳.

אבל איך ייתכן שמי שנמלטו מהרודנות ברוסיה לא מצפים מישראל לגנות אותה? כדי להבין את זה, צריך לחזור אל הסבך הדיפלומטי שבו מצאה את עצמה ישראל מאז פרוץ המלחמה באוקראינה.

כשהאינטרסים מתנגשים בערכים: משחק אינטרסים בין ישראל לרוסיה

היחסים בין ישראל לרוסיה מעולם לא היו רומנטיים. מדובר בקשר כמעט חסר ערכים משותפים, המבוסס בעיקר על אינטרסים. מהתמיכה הסובייטית בהקמת המדינה, דרך שנות נתק ממושכות ועד לחידוש היחסים בשנות ה-90, היה ברור שמדובר במערכת יחסים של חישובים ולא של אמון. הגישה הזו המשיכה גם כשהעולם התהפך: ב־2022 פלשה רוסיה לאוקראינה, וישראל, מדינה דמוקרטית ושותפה אסטרטגית של המערב, בחרה שלא להצטרף לגינויים הברורים שהופנו כלפי משטר פוטין.

העמימות של ישראל מול המלחמה באוקראינה הצליחה להרגיז לא מעט גורמים בעולם. יש הרואים בכך פחדנות, ואחרים מזהים צביעות. עם זאת, סופיה קובזנצב, מומחית ליחסי ישראל ורוסיה, מבקשת להכניס מעט ריאליזם לתמונה: "צריך להבין, אנחנו שחקנים מאוד מזרח־תיכוניים", היא מסבירה. "המדיניות שלנו נובעת מההבנה שישראל לא מוקפת בשווייץ ובגרמניה, אלא נמצאת באזור מאוד בעייתי וצריכה לנתב את דרכה בצורה נכונה עם כל החשקניות באזור כך שתוכל לשמור על ביטחונה ועל האינטרסים שלה".

לדבריה, נקודת השבר או השיא, תלוי איך מסתכלים על זה, התרחשה ב-2015, כאשר הקרמלין התבסס צבאית בסוריה. מאז, נרקמה בין ישראל לרוסיה הבנה ביטחונית שקטה: ישראל תוכל לפעול בצורה כמעט חופשית נגד ההתבססות האיראנית מבלי לסכן הרוסים או את שלטונו של אסד, בן חסותו של פוטין. "עבור ישראל, ההבנות האלה היו מאוד חשובות", מדגישה קובזנצב. במציאות הזו, גם כשפוטין משתף פעולה עם אויבים מובהקים של ישראל כמו איראן וחמאס, ישראל שוקלת כל מילה: "לעמוד בצורה חד ערכית לצד אוקראינה היה קשה, יש לנו המון שיקולים נוספים, לרבות ביטחון המדינה", מודה קובזנצב.

ובכל זאת, החוקרת מבהירה: שתיקה אינה הכרח. לדבריה, אם בעבר ישראל יכלה להרשות לעצמה להצטייר כצופה מהצד, היום היא כבר לא מדינה בהקמה, אלא מעצמה אזורית עם אחריות ונוכחות בינלאומית. החוקרת טוענת כי אפשר וצריך להעביר מסרים גם מבלי לשבור את הכלים. מדיניות זו חשובה על רקע הגינויים והפעולות של רוסיה כנגד ישראל, הן במוסדות הבינלאומיים והן ביחסים שתחזקה לאורך שנים, לרבות אחרי 7 באוקטובר עם החמאס והרש"פ: "אנחנו לא צריכים לשבור את היחסים עם רוסיה, אבל כן להשתמש בדברים שחשובים לה, כגון המוסדות הבינלאומיים, ההצבעות באו"ם ועוד. נכון לעכשיו, ישראל לא השתמשה בכלים אלו מספיק".

אמנם הרקע ההיסטורי והשיקולים הביטחוניים מספקים הסבר לעמימות הישראלית, אך לא בטוח שהם מעניקים לה לגיטימציה מוסרית. בעיני רבים, זו שתיקה שלא ניתן לסלוח לה, אלא שדווקא הקולות המתונים ביותר מגיעים מהכיוון הכי מפתיע: העולים שנמלטו מהדיכוי של משטר פוטין.

אהדה, לא האשמה: הקול של פליטי המשטר הרוסי

ר', בן 26 ממוסקבה, עלה לישראל זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הוא הספיק לסיים את לימודיו והתקבל לעבודה, אבל ההחמרה במצב הפוליטי והחשש מהתגייסות כפויה גרמו לו להבין שאין לו ברירה אלא לברוח. "ידעתי שיגייסו אותי", הוא אומר. "היה לי אישור רשמי לכך שאני יכול לבצע שירות אזרחי חלופי, אבל אחרי שהתחיל הגיוס ההמוני פשוט הפסקתי לסמוך על המשטר הזה". בהמשך הוא מוסיף את מה שלא מעיזים לומר בקול ברוסיה: "לא הייתה שום ערובה שלא יתפסו אותי עם טייזר ויכריחו אותי לחתום על חוזה".

ס׳, בן 28, לעומת ר׳, תכנן לעלות לישראל עוד לפני שהטנקים חצו את הגבול לאוקראינה. הוא כבר הגיש את מסמכיו לבדיקה בנתיב, התכונן לראיון בקונסוליה במוסקבה, והיה בעיצומו של תהליך. בפברואר 2022 המלחמה פרצה והכול התהפך. "זה היה שוק בשבילי," הוא נזכר. "חשבתי לעצמי, איך אני עוזב את המשפחה כשקורים כאלה דברים?" לרגע נדמה היה שיוותר, אבל המציאות ברוסיה הלכה והקצינה. גיוס המוני, פחד ברחובות, תחושת מחנק. ואז הגיע מייל מ"נתיב" ששינה הכול: "פתאום הגיע אימייל. כתבו שמי שעבר בדיקה ראשונית יכול פשוט לבוא. בלי מסמכים, בלי כסף. נתנו לי כרטיס טיסה בחינם. פשוט ׳תבוא׳." הוא זוכר את הרגע הזה במדויק: "עמדתי בתחנה וקראתי את ההודעה בידיים רועדות. הרגשתי שישראל מצילה אותי". תוך שלושה שבועות הוא כבר היה כאן, מותיר מאחור מדינה שלדבריו הפכה ל"מציאות שאי אפשר לדמיין".

העמדות של ר' ושל ס׳ כלפי משטר פוטין זהות כמעט לחלוטין: בוז עמוק וכעס חסר מעצורים. "אני שונא את ולדימיר פוטין ומחכה ליום שהוא ימות", פוסק ר'. ס׳ משלים את התמונה: "פוטין גנב דור שלם. את ההווה ואת העתיד שלן".

אבל כשהשיחה מגיעה לישראל, הטון משתנה. לא דרישות מוסריות, לא דרישה לגינוי, אלא הבנה. אפילו הערכה. "אני רואה כאן ברחובות דגלים אוקראינים, רואה תמיכה.  בישראל  יש לגיטימציה לתמוך באוקראינה וזה מספיק לי"  אומר ר'. למי שמצפה ממנו לזעום על העמדה הישראלית, יש לו תשובה ברורה: "אני לא חושב שיש לי זכות לשפוט את הממשלה הישראלית. אולי הם פשוט מנסים לשמור על חיים של אנשים. כמובן, אם ביבי היה אומר לפוטין צא מאוקראינה זה היה נחמד, אבל זה לא עניין עקרוני מבחינתי. ככה נראית הפוליטיקה של העולם הזה".

ס׳ נוקט עמדה חדה אף יותר. מבחינתו, השתיקה של ישראל איננה רק הגיונית, אלא חיונית. "ברור לי למה ישראל לא מגנה את רוסיה. יש לה הרבה מה להפסיד. אם היא תתעמת עם פוטין, זה עלול לפגוע בביטחון המדינה וגם במשפחות שלנו שנשארו שם. אני לא צריך הצהרות עקרוניות שיסכנו אותנו." לא רק שאינו רואה בכך בגידה, הוא רואה בזה אחריות מדינית: "אני מתייחס לזה שישראל לא מאשימה את רוסיה בפומבי בהבנה מוחלטת. יותר מזה, כנראה הייתי מתעצבן אם ישראל הייתה מפסיקה עקרונית את היחסים עם רוסיה. הקרובים שלי שם."

ומה עם מוסר? ס׳ כלל לא מתבלבל: "אני מבין שישראל כל כך לא במצב להשפיע על המלחמה של רוסיה עם אוקראינה, שאני להיפך אסיר תודה לכך שהיא נעדרת מהשדה הזה." הוא מסכם ללא התנצלויות: "אם עקרוניות פומבית תעלה לישראל עשר פגיעות בבן גוריון כל יום, אני לא צריך עקרוניות כזאת."

מן הטראומה אל הפרגמטיות פוליטית: כך נולד הפרדוקס

אז איך ייתכן שמי שברחו מהדיכוי אינם דורשים מישראל צדק פומבי באמצעות גינוי המשטר הרודני של פוטין? לא מדובר באדישות מוסרית, אלא בהבנה שנולדה מתוך חינוך פוליטי שונה. חינוך שלימד אותם שהישרדות קודמת לעקרונות, ושמוסר הוא מותרות שרק מדינות בטוחות באמת יכולות להרשות לעצמן.

עשרות שנים תחת שלטון אוטוריטרי יצרו אצלם תפיסה פשוטה אך נוקבת: פוליטיקה היא לא זירה לטוהר מידות אלא שדה קרב שבו שורדים החזקים או הזהירים. "במשטר כמו של פוטין, אתה לומד במהירות שיש דברים חשובים יותר מעקרונות", מסביר ר'. לדבריו, כשמילה אחת לא נכונה יכולה לעלות לך בחופש, אתה מפנים שפרגמטיזם פוליטי הוא לא פחדנות אלא תבונה.

הפרגמטיות היא כמובן רק חלק מהתמונה. עבור ס׳, ישראל אינה עוד מדינה. היא המקום שהעניק לו הזדמנות להתחיל מחדש תחת שלטון דמוקרטי: "ישראל פשוט הצילה אותי", הוא חוזר ואומר. ברגע כזה, מדינה נתפסת לא כגוף שיש לבקר אותו, אלא כגורם אישי שמגיע לו נאמנות.

אלא שהוקרת תודה היא רק שכבה אחת של הסובלנות המפתיעה של העולים כלפי מדיניות החוץ הזהירה של ישראל. בעוד שבמערב דמוקרטיה מוצגת כמצפן מוסרי עולמי, העולים מביאים איתם תפיסה הפוכה: המדינה הטובה היא זו שמגנה על אזרחיה, לא זו שמבקשת פרסי מוסר מהעולם. "כל חיינו ראינו איך 'עמדות עקרוניות' הופכות לתירוץ למלחמות ולסבל", אומר ס'. "כשישראל בוחרת להגן על האינטרסים שלה במקום להצהיר, זה נראה לי כמו אחריות מדינית״ הוא מוסיף. 

בעיניהם, הצהרות מוסריות הן לא הוכחה לאומץ אלא סימן לסיכון מיותר. הן לא מצביעות על כוח אלא על נאיביות. כי כשמדינות מדברות על ערכים לפני אינטרסים, האזרחים הם הראשונים לשלם את המחיר. הם לא מבקשים שישראל תהיה מוסרית. הם מבקשים שתהיה חכמה ושתשרוד. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא מי ששונאים את פוטין בעוצמה הרבה ביותר הם אלו שמבינים טוב מכולם מדוע ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשנוא אותו בגלוי.

הפרדוקס הזה, אהדה כלפי מדיניות שנתפסת בעיני רבים כפחדנית וצבועה, מעלה שאלה רחבה יותר על העתיד.ככל שהמלחמה באוקראינה נמשכת והזירה הבינלאומית לוחצת על ישראל לבחור צד, יהיה מעניין לראות אם קולם של הפליטים מרוסיה יישאר כפי שהוא. ייתכן שבעתיד, ככל שהם יתבססו כאן ויתרחקו מהצל הכבד של המשטר הרוסי, הם ירגישו חופשיים יותר לדרוש הצהרות מוסריות מישראל. אבל נכון לעכשיו, מי שחוו על בשרם מה קורה כשהצהרות מחליפות אינטרסים, מעדיפים שישראל תמשיך ללכת על החבל הדק, לא כבחירה של חולשה אלא כצעד מחושב שנועד להבטיח את הישרדותה.