הקמפוסים נותנים את הטון בדעת הקהל, ישראל בחוץ

מאז מתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר, פרצו כ־2000 הפגנות פרו-פלסטיניות בקמפוסים ברחבי ארה"ב, רובן בהובלת דור ה- Z. גל מחאה זה, מהגדולים בתולדות ארה״ב בנושא מדיניות חוץ, הונע מהזעזוע מהמצב ההומניטרי בעזה, והחריף בעקבות מעצר סטודנטים באוניברסיטת קולומביה – אירוע שנתפס כפגיעה בחופש הביטוי, וחיזק את הטענות על דיכוי דומה של פלסטינים בעזה בידי ישראל.

ההפגנות כללו מסרים הקוראים להפסקת אש מיידית ברצועת עזה ולהפסקת קשרי מימון בין אוניברסיטאות אמריקאיות לבין גופים הקשורים בישראל – כמו חברות המספקות אמצעי לחימה, מימון מחקרים ביטחוניים, ודרישה להגביר שקיפות פיננסית בכל הקשור לישראל. מסרים אלה לוו גם בביטויי אנטישמיות חריפים כנגד יהודים, בקמפוסים ומחוצה להם.

על ידי שימוש נרחב בכלי דיפלומטיה ציבורית והסברה דיגיטלית באמצעות הרשתות החברתיות כמו טיקטוק ואינסטגרם, הצליחו המפגינים הפרו-פלסטינים להגיע אל לבבות של סטודנטים רבים – על אף היותם רחוקים אלפי קילומטרים מהסכסוך. תוך שימוש בקמפיינים מתוחכמים להפליא המכילים תכנים חינוכיים, תרבותיים וסיפורים אישיים, הצליחו המפגינים לבנות נרטיב רגשי ומשכנע, שהופץ ביעילות ובקצב שגופים ישראליים, כמו משרד החוץ, לא הצליחו להשוות אליו. בכך, בתוך חודשים ספורים, הפכו ההפגנות ממחאה סטודנטיאלית מקומית לגורם שמשפיע על דעת הקהל, על השיח הפוליטי, ועל מדיניות החוץ של ארה"ב כלפי ישראל.

בעוד סטודנטים יהודים וישראלים נאלצו להתמודד לבדם עם הפגנות אלימות, איומים גזעניים ומסרים אנטישמיים בקמפוסים – מדינת ישראל נפקדה מהזירה. היעדר תגובה פורמלית ואפקטיבית מצד משרד החוץ הותיר את השטח בידי אזרחים יחידניים שנשאו על כתפם את זירת ההסברה לטובת ישראל והתמודדו לבדם מול מתנגדיה, דבר שהגביר את תחושת הבדידות וההפקרה בקרב הסטודנטים. במקום לחזק, לגבות ולגנות, ישראל אפשרה למרחק להפוך לנתק – לא רק מול הקמפוסים אלא גם מול הקהילות היהודיות באמריקה. האירועים חשפו לא רק שבר ביחסי ישראל–ארה"ב, אלא גם כשל מתמשך במערכה התודעתית של ישראל בזירה הבינלאומית.

תמיכה בפלסטינים? זה טרנד, לא אידיאולוגיה

על רקע הדברים אלו, ד"ר קובי ברדה, מרצה להיסטוריה פוליטית אמריקאית וגאו אסטרטגיה, מציע תיאור מטריד של הכשל המתמשך בזירה זו. לטענתו, מדינת ישראל ומשרד החוץ בפרט כשלו כישלון טוטאלי במאבק באנטישמיות בקמפוסים. "קמו למעלה מ-200 תאי סטודנטים פרו-פלסטינים הממומנים בכסף קטארי ומתודלקים בטיקטוק דרך קמפיינים פסיכולוגיים חכמים בעזרתם של הסינים. זה לא קרה במקרה, מדובר בתכנון מוקפד וארוך טווח, ואנחנו פשוט נרדמנו בשמירה", הוא קובע.

אותם קמפיינים פסיכולוגים שד״ר ברדה מצביע הם חלק מאסטרטגיה חכמה ומתמשכת שנועדה להשפיע על דעת הקהל בארה״ב ומחוצה לה, ולא באמצעות הפלסטינים בעצמם, אלא דווקא דרך סטודנטים אמריקאים, שאותם כינה כ״לבנים ומתנדנדים״, שמגויסים למאבק פוליטי ממומן היטב, ללא כל הבנה אמיתית של הסכסוך. ״הם לא קמים בבוקר אחד ומחליטים שאכפת להם ממה שקורה בישראל ופלסטין, כמו שלא מעניין אותם שחיטת המוסלמים בניגריה או בסוריה, למה אף אחד מהסכסוכים האתניים האלה לא גרם להם להיות פרו־אקטיביים?״. לדבריו התשובה
פשוטה: ״תמיכה במאבק הפרו-פלסטיני היא טרנד״. לטענתו, מדובר בהולכה פסיכולוגית-חברתית מתוחכמת – תהליך שלא רק מנגיש תכנים ברשתות או באדמת הקמפוס, אלא גם יוצר תחושת שייכות. "נוצרו מוצרים ממותגים לכבוד המאבק, כאפיות הפכו למוצר הכי נקנה בשנת 2024 באמריקה, וההאשטג #FreePalestine הפך לוויראלי, עם מיליוני אזכורים ברחבי הרשת- ברור שיש כאן עבודה מאורגנת ומכוונת ליצירת אהדה, זו הפיכה של הנושא הפלסטיני למותג״.

נדמה שדרך התמיכה בפלסטינים הסטודנטים האמריקאים מצליחים להפגין זהות, לבטא עמדה ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר״. התנועה הפרו-פלסטינית מספקת עבור הסטודנטים האמריקאים מענה רגשי ותרבותי, בזמן שישראל נותרת מאחור – בלי סיפור מתחרה, בלי שפה שמדברת לדור הצעיר, ועם תגובה איטית ולא מספקת.

״אשמה קולוניאליסטית״ – הפסיכולוגיה שמאחורי המחאה

אחת התובנות החריפות ביותר של ד"ר ברדה היא שהמאבק נגד ישראל בקמפוסים אינו רק
נושא פוליטי – אלא נובע מתהליך רגשי-תרבותי עמוק באתוס הליברלי האמריקאי. לדבריו, סטודנטים רבים תומכים אוטומטית בפלסטינים לא מתוך היכרות עם הסכסוך, אלא מתוך ניסיון להתנער מזהותם כלבנים פריבילגיים ולכפר על עוולות העבר – העבדות, הקולוניאליזם והדיכוי. "זה תהליך פסיכולוגי", הוא מסביר. "מלמדים אותם שהלבנים אשמים בעבר, והדרך להתנער מה'לבנבנות' הזו היא לתקוף את מי שעוד מזוהה ככזו – ישראל״. המאבק הפסיכולוגי שמתאר ד"ר ברדה הוא לא תופעה מקומית – אלא חלק מתהליך עמוק ורחב יותר, שמכונה במחקר "אשמה קולוניאליסטית" המתפתחת רבות בקרב צעירים במערב שנושאים תחושת אשמה היסטורית על עוולות העבר של אבות אבותיהם: עבדות, קולוניאליזם, דיכוי. הרצון "לכפר" על כך מוביל להזדהות כמעט אוטומטית מצידם עם כל מי שמזוהה כקבוצת מיעוט מדוכאת. גם בלי להכיר לעומק את הסכסוך במזרח התיכון, ישראל נכנסת בקלות למשבצת ה"מדכאת",
והפלסטינים – לחלשים שצריך להיאבק למענם. כך, בשם ערכים של צדק אוניברסלי, הופכת ישראל למטרה נוחה להוקעה.

אלא שהפסיכולוגיה והרגש הם רק חלק קטן מהתמונה המדאיגה, ד"ר ברדה טוען כי מאחורי ההפגנות עומדת תשתית אידיאולוגית תקציבית סדורה, שנבנית כבר למעלה משני עשורים. ברדה מצביע על הבדל מהותי בין סגנון התרומה היהודי לקמפוסים בארה״ב לבין זה של קטאר. לדבריו, בעוד שיהודים תורמים לרוב ממניעים אישיים כמו הנצחת קרוב משפחה, התרומות הקטאריות מגיעות עם דרישות: ״הם דורשים להשפיע על הסילבוס של הסטודנטים ועל בחירת המרצים, זו תרומה עם כוונה אתנית מובהקת, והיא מצליחה״. ובכך, מסביר ד״ר ברדה, התרומה הנדיבה הופכת לכלי תודעתי עם השפעה רחבה וחסרת תקדים.

מתוך המנגנון הזה, נוצרת לטענתו השפעה פנימית עמוקה בקמפוסים: התכנים, המרצים והאירועים נוצרים ומוזנים מתוך השקפה אידיאולוגית מובהקת שמובילה ישירות לגל ההפגנות ולמסרים האנטי-ישראליים ששוטפים את המוסדות האקדמיים. זהו הבסיס לכל ההפגנות בקמפוסים בארה״ב, שמתפשטות אל המרחב הציבורי ואל הזירות הפוליטיות והתקשורתיות בעלות ההשפעה" הוא קובע.

בסופו של דבר, דבריו של ד"ר ברדה צריכים להדליק נורה אדומה. כשישראל משקיעה מיליארדים בביטחון פיזי, אבל מפקירה את המרחב התודעתי הבינלאומי על ישראל – הרעל האנטישמי והנזקים התדמיתיים לא מאחרים מלהגיע. "מדינת ישראל כשלה בהבנת האירוע כולו," הוא אומר, ״משרד החוץ עבר ייבוש טוטאלי וסירוס מוחלט, ובעקבות כך שדיפלומטים ואנשי סגל לא מצליחים לבצע את תפקידם בהסברה בזירות האלה כמו שצריך״ ומזהיר: ״כשיום אחד תיפתח ועדת חקירה ממלכתית, היא לא תבחן רק איך נבנו מאות קילומטרים של מנהרות בעזה – אלא גם איך נחפרו מנהרות תודעתיות מתחת למאתיים קמפוסים באמריקה."

״המפגינים הם לא מוקדי הכוח בארה״ב״ – ההעדפה הממסדית בישראל לדיפלומטיה שקטה על פני דיגיטלית

מי שמשיב ישירות לביקורת שהשמיע ד״ר ברדה כלפי העדר ההסברה הישראלית בקמפוסים הוא מר ליאור חייט, ראש חטיבת צפון אמריקה במשרד החוץ ולשעבר דובר המשרד, שמציג את הגישה הממוסדת של ישראל, זו שעמדה במוקד האש. לדבריו, היעדרותה של ישראל מהשיח בקמפוסים האמריקאיים הייתה החלטה מודעת: "הסברה היא איננה יעד בפני עצמו, מדובר בכלי שנועד לשרת מטרות אסטרטגיות רחבות יותר״. לטענתו, בזמן משבר כמו מלחמת חרבות ברזל, נוצר סדר עדיפויות המחייב טיפול בסוגיות מיידיות – והשפעת הפגנות הקמפוסים על מקבלי ההחלטות בוושינגטון הייתה ועודנה כמעט אפסית – ולכן מאמצי ההסברה הישראליים כוונו לדרגים פוליטיים גבוהים, ולא לקידום דיפלומטיה ציבורית שתשפיע על דעת קהל האמריקאית על ישראל. עם זאת, חייט לא מתכחש להזנחת תחום ההסברה הישראלית לאורך שנים, זו שאפשרה למתנגדי ישראל לבנות תשתיות אנטי-ישראליות עמוקות בקמפוסים. ״אך עם זאת״, אומר מר חייט, ״המשאבים של משרד החוץ מוגבלים, ולכן עדיף לכוון אותם למוקדי כוח אמיתיים –  ואותם מוקדי כוח הם לא הסטודנטים ולא המרצים שבקמפוסים״.

מר חייט מציג סיבה מעניינת נוספת לשתיקתו של משרד החוץ בזירת הקמפוסים האמריקאיים. לטענתו, המתנגדים לישראל מתנגדים גם לארה״ב ולמה שהיא מייצגת – ולכן שורפים את שני הדגלים יחד בהפגנות. ״אותם דגלים בוערים הם קריאת תיגר על הליבה הערכית של אמריקה עצמה, על ידי השמאל הרדיקלי שרואה בה מדינה רקובה מבפנים, שלא ראויה להנהיג את העולם״.
ומסיבה זו, הנהלות האוניברסיטאות והממשל הפדרלי החלו לרסן את השיח הזה – באמצעות גירוש סטודנטים ועצירת הפגנות בקמפוסים. לכן, מבחינתו, ישראל יכולה להרשות לעצמה לקחת צעד אחורה בזירה הזו.

מנגד, נראה שגישתו של חייט מתעלמת מהמציאות הבוערת בקמפוסים: השיח האנטי-ישראלי והאנטישמי משתולל, בעוד סטודנטים יהודים נותרו לבד, חשופים וללא גיבוי מהמדינה. ההיעדרות הזו משאירה את השטח בידי גורמים עוינים שמעצבים נרטיב חד-צדדי. חייט טוען שהמפגינים אינם בעמדות כוח – אך מי מבטיח שלא יהיו? הקולות שעל הדשא היום, עלולים להפוך למקבלי החלטות של מחר. התעלמות מהמתרחש במדינה שהשפעתה הבינלאומית חורגת הרחק מגבולותיה היא הימור מסוכן.

כשנשאל לבסוף על הסכנה האפשרית להמשך הסכם הסיוע הביטחוני בין ישראל לארה״ב, שאמור לפוג בשנת 2028, חייט מיהר להרגיע. ״גם בתוך האקלים הבדלני השורר כיום״, הוא טוען, ״התמיכה האמריקאית נותרת איתנה״. חייט טוען כי אפילו המתנגדים החריפים ביותר למדיניות החוץ האמריקאית – תומכים בסיוע הצבאי לישראל. ״זהו עוגן שישראל חייבת לדעת לשמר – לא באמצעות סרטונים בטיקטוק, אלא בעבודה שקטה ויסודית מול מקבלי ההחלטות בקונגרס, ולא מול אלה שעל הדשא בקמפוסים״.

״אני לא מצפה מישראל לטפל במצב בשבילי״

נקודת המפנה המפתיעה ביותר מגיעה דווקא מפרופ’ רונה קאופמן. כמרצה למשפטים באוניברסיטת דוקזיין ופעילה בקהילה היהודית בפיטסבורג – היה ניתן לצפות ממנה להצביע על מדינת ישראל כאחראית למצב המורכב בקמפוסים, או לפחות לדרישה לגיבוי הסברתי מול השיח האנטי-ישראלי המתלהט בקמפוסים. אך קאופמן מציגה עמדה הפוכה  מהצפוי: מבחינתה, ההפקר ההסברתי בקמפוסים איננו באחריותה של ישראל –  אלא תוצאה של כשל פנימי עמוק בתוך הקהילה היהודית עצמה. ״אני לא מצפה שמדינת ישראל תטפל במצב בשבילי", היא אומרת. "ישראל צריכה לדאוג לביטחון הגבולות שלה – לא לקמפוסים באמריקה, זה התפקיד של הקהילות היהודיות בלבד".