התקיפה הייתה קשה, הגינוי רפה ועמום: כך נראית הפקרת יהודים בקמפוס

במהלך אירוע פרו־ישראלי של ארגון Students Supporting Israel) SSI) שנערך ב-5 נובמבר 2025 באוניברסיטה המטרופולינית של טורונטו (TMU), פרצה קבוצת סטודנטים פעילים המזוהים עם Students for Justice in Palestine  SJP אל תוך המבנה. הפעילים קראו קריאות הסתה קשות כלפי המשתתפים, ובהן “ציונים רוצחים”, במקביל לשבירת דלתות הזכוכית של האולם  ותקיפת המשתתפים, בהם חיילי מילואים ישראלים שנכחו במקום. כתוצאה מכך נפצעו כמה מן המשתתפים והאירוע הופסק.

הסיסמאות שנשמעו מצד המפגינים באירוע נשענות על טענה רווחת בשיח הפרו פלסטיני, לפיה ישראל מבצעת״ רצח עם״ בעזה. רצח עם מוגדר באמנת האו״ם למניעת רצח עם משנת 1948 כפעולה הנעשית מתוך כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית. במקביל, אמנות ז׳נבה משנת 1949 העוסקות בדיני מלחמה קובעות כי גם בלחימה חלה החובה להבחין בין לוחמים לאזרחים ולנקוט אמצעים לצמצום פגיעה באוכלוסייה האזרחית. בהתאם לכך, מאז שחמאס כפה את המלחמה על ישראל ב- 7 באוקטובר 2023, נקט צה״ל שורה של צעדים לצמצום פגיעה באזרחים: כבר בשבוע הראשון ללחימה פוזרו כרוזי אזהרה לפינוי תושבי דרום הרצועה, מהלך שחזר גם בהרחבת המבצע הצבאי ברפיח במאי 2024 עם התרחבות הלחימה לאזורים נוספים, ובפתיחת מבצע ״מרכבות גדעון״ במאי 2025. צעדים אלה לוו בשיחות טלפון לאזרחים, פתיחת מסדרונות הומניטריים ומתן סיוע רפואי לפצועים. בכך, מדינת ישראל מצמצמת ככל האפשר את הפגיעה באזרחים הפלסטינים ברצועה שאינם משתייכים לארגוני הטרור. יתרה מכך, מתחילת המלחמה באוקטובר 2023, אושרה והוסדרה על ידי ישראל כניסתן של למעלה מ-100,000 משאיות סיוע הומניטרי לרצועת עזה.

על רקע האבחנה הזו בין הסיסמאות נגועות הגידופים לבין המציאות בשטח, בולט האופן בו בחר נשיא TMU, ד"ר מוחמד לאשמי, למסגר את האירוע. ב־17 בנובמבר 2025 הוא פרסם הצהרה רשמית בה גינה את ההתנכלות באירוע, ותיאר אותה כ“פעולות תוקפנות, הפחדה והטרדה”, תוך שהוא מדגיש את מחויבות האוניברסיטה ל“כבוד, ביטחון ושייכות  של כולם״. הוא טען כי האירוע נמצא עדיין בחקירת המשטרה והאוניברסיטה משתפת פעולה, אך נמנע מלפרט מי עומד מאחורי האלימות. הוא הדגיש כי האוניברסיטה אינה יכולה להתייחס ל“חשודים ספציפיים או לתוצאות אפשריות לחקירה”, ובכך הציג את התקרית ככזו שעדיין לוטה בערפל.

הצהרתו של ד"ר לאשמי מדגימה כשל מוסרי עמוק בהתמודדות עם אנטישמיות ישירה ואלימה בקמפוס. על אף שהוא התהדר במעורבות האוניברסיטה בהכשרות נגד אנטישמיות ובמפגשים עם חברי הקהילה היהודית בעיר, כשסטודנטים יהודים נפגעו והושפלו בשל התארגנות דמוקרטית לגיטימית שמימשה את זהותם וחופש הביטוי לו הם זכאים, הנשיא נמנע מגינוי או ממסגור ישיר ומפורש של האירוע כאנטישמי מובהק.

נוסף על כך, הפער בין לשון ההצהרה לבין העובדות הידועות באותו שלב עורר שאלות כבדות משקל בנוגע למסגור האירוע והאופן שבו בחר הנשיא להציגו. כבר ב־6 בנובמבר 2025, יום לאחר האירוע, משטרת טורונטו הודיעה כי עצרה חמישה חשודים והגישה נגדם כתבי אישום בגין כניסה בכוח ותקיפה, חלקם גם בגין תקיפת שוטר שניסה לבצע מעצר. בין העצורים נמצאו קביל איבראהים, בן 26, שניפץ באירוע דלת זכוכית באמצעות כלי חד, תקף משתתף שניסה לעצור את האלימות ונמלט מהמבנה בעוד המהומה נמשכת. איבראהים, שהיה כפוף לצו שחרור בקשר לאישומים קודמים באפריל 2025 של הצתת דגל ישראל והחזקת חומרי בעירה, היה אחד מתוך קבוצת מפגינים שהמשטרה הגדירה כ“התקהלות בלתי חוקית של רעולי פנים״. בנוסף אליו נעצרו באותו הערב ניקול בייטון מאוקוויל, קיאנה אלכסיס ופטימה מוגני שהואשמו בכניסה בכוח ובהתקהלות בלתי חוקית לאירוע ב-TMU.

במקום להפנות אצבע מאשימה ברורה כלפי התוקפים, שזהותם כבר ידועה, להביע סולידריות כנה עם הסטודנטים היהודים שנפגעו ולהזהיר מפני ענישה חמורה ולהרתיע את הפוגע הבא בטרם יפעל, בחר ד"ר לאשמי בלשון מרוככת ומעורפלת שדיברה על איסור "אלימות כללית" בקמפוס, תוך השוואה מופרכת בין אנטישמיות לבין איסלאמופוביה ותחושות אנטי־פלסטיניות.

כדי להבין מדוע המסגור של ד"ר לאשמי בעייתי, נזכיר שהוא בחר להציב את המונחים “אנטישמיות” ו“אנטי־פלסטיניות” באותו משפט, כקטגוריות מקבילות של פגיעה שיש לגנות. אולם הצמדה זו יוצרת השוואה שגויה בין שני מושגים שאינם סימטריים.  הגדרת IHRA לאנטישמיות מתמקדת בשנאה ובהסתה כלפי יהודים, ובמקביל מדגישה במפורש כי ביקורת על ישראל ותמיכה בהקמת מדינה פלסטינית הן עמדות לגיטימיות כל עוד אינן שוללות את זכות קיומה של ישראל או מבצעות דמוניזציה של יהודים. לעומת זאת, השיח סביב “אנטי־פלסטיניות” בקנדה מרחיב לעיתים את המושג כך שגם עמדות פוליטיות פרו־ישראליות ואף עצם ההכרה בישראל כמדינה לגיטימית מוצגות כבעיה מוסרית, בהתאם להגדרות כמו  (APR (Anti Palestinian Racism,  המרחיבות את מושג ה“גזענות” כך שיכלול גם אי־הסכמה פוליטית, ביקורת על ארגונים פרו-פלסטינים או ערעור על נרטיבים פלסטיניים כגון הנכבה. לכן, הצבת אנטישמיות ואנטי־פלסטיניות באותה מסגרת מוסרית מטשטשת את ההבחנה בין הגנה מפני שנאה אתנית־דתית לבין ויכוח פוליטי לגיטימי. חשוב להדגיש כי במקרה הנדון, הפגיעה הופנתה כלפי יהודים, ולא כלפי מוסלמים או פלסטינים. הכללת המונח “אנטי־פלסטיניות” בהצהרה הרשמית אינה נובעת מנסיבות האירוע עצמו, אלא יוצרת הקבלה שאינה תואמת את המציאות העובדתית. הקבלה זו עלולה להחליש את ההתמודדות עם מקרים שבהם סטודנטים יהודים וציונים יחוו התנכלות ואנטישמיות בקמפוס.

זה אינו כשל חד־פעמי, אלא סימפטום של בעיה עמוקה יותר בהתנהלות הנהלת TMU כלפי אירועים הנוגעים ליהודים ולישראל בקמפוס. כשבועיים לאחר טבח ה־7 באוקטובר 2023, פורסם בפקולטה למשפטים של TMU מכתב חתום בידי 74 סטודנטים, בו נטען כי “ישראל אינה מדינה”, גונו פעולותיה כ“רצח עם”, הובעה תמיכה ב“התנגדות פלסטינית” באופן שנתפס כהצדקת פעולות חמאס, והוצב אולטימטום לאוניברסיטה לנקוט עמדה אנטי־ישראלית. תגובת TMU הסתכמה בהודעה כללית שלפיה “המכתב אינו מייצג את ערכי הפקולטה” וש“הצהרות המצדיקות אלימות סותרות את ערכי הכבוד והשילוב”. בפועל, התגובה נמנעה מלהתייחס לחומרת התוכן האנטישמי עצמו ובו שלילת קיומה של ישראל והצדקת טרור, ללא נקיטת צעדים משמעתיים או גינוי ברור.

ההתנהלות הרפה של TMU סביב המכתב לא הסתכמה בכך. בספטמבר 2025, פרופ׳ שרה מורגנתאו, מרצה יהודייה מהפקולטה למשפטים ב־ TMU הגישה ערעור לבית המשפט נגד מכתב זה וטענה שהחתומים עליו עודדו אלימות נגד יהודים ושללו את זכות קיומה של ישראל. בית המשפט בקנדה החליט שלא להתערב בהחלטת TMU לגבי השעיית הסטודנטים החתומים עליו, ובכך הבהיר למעשה כי אמירות המצדיקות את מתקפת חמאס או מערערות על עצם קיומה של ישראל אינן חורגות מקוד ההתנהגות האקדמי. יוזכר שכחודש אחרי שאותה בקשת ערעור נדחתה, התחוללה התקיפה באירוע של צעירים ישראלים ויהודים ב-TMU.

דפוס זה אינו מנותק מהקשר, והוא חלק מתהליך רחב של עלייה באנטישמיות בקנדה. לפי דו"ח שפורסם על ידי משרד התפוצות ב- 2024 נרשמה עלייה של 670% באירועי האנטישמיות בקנדה ביחס ל־2023. יהודים, המהווים פחות מ-1% מאוכלוסיית המדינה, הם המיעוט הכי מותקף בה ומהווים 70% מכלל המקרים של פשעי שנאה על רקע דתי עם סיכוי גבוה פי 25 להיפגע לעומת כל קבוצה דמוגרפית אחרת במדינה.

נתונים אלה ממחישים שאיומי האנטישמיות אינם אירועים נקודתיים, אלא מציאות מתמשכת המחייבת גם את האוניברסיטאות בקנדה לגלות אחריות ממשית כלפי סטודנטים יהודים. לסטודנטים אלה קיימת הזכות לחוש בטוחים, להביע את זהותם ולהתאגד בארגונים פרו־ישראליים ללא חשש. מוסד אקדמי שאינו מבטיח זאת מפקיר את תלמידיו ופוגע בערכים שהוא מתיימר לייצג.

זוהי קריאת השכמה להנהלות המוסדות האקדמיים: טשטוש או התעלמות מאלימות אנטישמית הם כישלון מוסרי וחינוכי. יש להציב את התמודדות עם אנטישמיות בראש סדר העדיפויות, ולוודא שאירועי קמפוס מתקיימים בסביבה בטוחה ומוגנת. רק מדיניות נחושה ומוצהרת תשיב את תחושת ההגנה ותבסס את הקמפוס כמקום שמגן באמת על כל הסטודנטים בו.