חשבונות ביום, יוצרת בלילות: הכוכבת הבאה של סצנת הרוק – מירושלים?

בשעות היום היא מנהלת חשבונות בחברה פיננסית, אך עם רדת הערב, הדסה רוס, ירושלמית בת 27, מחליפה את המספרים בתווים ומפלסת את דרכה בעולם המוזיקה המקומי. רוס, אנרגטית עם חיוך כובש, מביאה עמה קול רענן, חוצה מגזרים וגבולות, אל הסצנה המוזיקלית של ירושלים ואולי גם הרבה מעבר.

רוס גדלה בבית דתי ומתגוררת כיום בדירת שותפים בבירה. החזון שלה ברור: לחבר בין עולמות שונים וליצור מפגשים מוזיקליים שמקורם בגיוון, אותנטיות ונשמה. כל שקל שהיא מרוויחה בעבודתה מושקע בחלום הגדול – להוציא לאור את שירה הראשון, עליו היא שוקדת בימים אלו.

השאלה מתי התחיל החיבור שלה למוזיקה כמעט מתייתרת כשהיא מספרת על הרקע המשפחתי המוזיקלי שלה: "ינקתי מוזיקה מהבית", היא אומרת. "אבא שלי חזן וזמר, מצד אמי סבא ניגן מפוחית ושר שירי ג’אז ושירי ארץ ישראל הישנה, וסבתא הייתה משוררת. מצד אבי, סבא היה נגן טרומבון בהרכב ג’אז ניו אורלינס, וסבתא הייתה פסנתרנית קלאסית ומורה למוזיקה".

במשפחתה, כל מפגש משפחתי הוא חגיגה מוזיקלית. הרקע הזה, כפי שהיא מעידה, לא השאיר לה הרבה ברירות – המוזיקה פשוט קרתה לה, מבפנים.

סול, רוק, פופ – ומה שביניהם

כשמדובר בסגנון המוזיקלי שלה, רוס לא מתחייבת להגדרה אחת ברורה, וזה בדיוק מה שמייחד אותה: "בעברית אני כותבת בעיקר רוק, עם נגיעות פופ. באנגלית אני נמשכת יותר לסול ולפעמים גם משלבת ראפ. אני עדיין מגדירה את עצמי, והסגנון שלי ממשיך להתפתח".

מאחורי הקול הייחודי מסתתר תהליך התבשלות איטי ומודע. נקודת המפנה הייתה דווקא כשהחלה לקחת שיעורי פיתוח קול – בעידוד הוריה: "שם קרה לי גילוי עצמי. פתאום הבנתי עד כמה אני מחוברת למוזיקה, וכמה אני צריכה אותה כדי לבטא את עצמי."

“נינט מעוררת בי השראה עמוקה”

אף שהיא נזהרת מלהציב לעצמה מודלים לחיקוי, יש אמנית אחת שלא מרפה מלבה – נינט טייב: "יש בה משהו שפשוט נוגע בי. העומק של הטקסטים, העושר המוזיקלי והקול המיוחד שלה – כל אלה יוצרים אצלה נאמנות נדירה לאמת האמנותית, וזה מה שאני מנסה להביא גם לשירים שלי."

הרגע המשמעותי ביותר עד כה, לדבריה, היה הרסיטל שלה בצוללת הצהובה – מועדון הבית של המוזיקה הירושלמית: "זו לא הייתה רק הופעת סיום – זה היה רגע מכונן. האנרגיה, החיבור עם הקהל, האהבה… זה היה ערב שלא אשכח לעולם."

רוס כותבת ומלחינה את שיריה בעצמה. התהליך שלה אינו שגרתי, ומותאם למצב הרגשי שלה באותו רגע: "בדרך כלל אני מתחילה מהטקסט, אבל לפעמים לחן פתאומי מזיז בי משהו, והטקסט נולד מתוך זה. מה שחשוב לי הוא להישאר ממוקדת בנושא ולתת לרגשות לזרום. למדתי שאי אפשר להכריח יצירה – אם מנסים לדחוף אותה, זה מרגיש לא טבעי."

—-

בתוך שדה תחרותי ודחוס כמו סצנת המוזיקה הישראלית, יש לא מעט אתגרים – אבל רוס בוחרת להתרכז בחוזקות שלה: "החשש קיים, אבל אני יותר פוחדת מהפחד מאשר מהתחרות עצמה. כל אחד מביא משהו ייחודי. אני פשוט משתדלת להיות הכי אני, עד הסוף."

לשאלה מה תהיה תקרת ההצלחה שלה, היא משיבה בפשטות: להביא את עצמה: "לא מדובר במספרים או פרסים. אם אצליח להביא את עצמי בשירים באותנטיות מלאה, זו תהיה ההצלחה הכי גדולה."

יש לה מסר ברור ליוצרים בתחילת דרכם: "תיחשפו לכמה שיותר מוזיקה, תלכו להופעות. אבל הכי חשוב – תהיו אותנטיים. אל תנסו לחקות. הקהל מרגיש אמת."

דווקא בדור של טיקטוק ואינסטגרם, רוס חשה שהיא צריכה לגשר על פער: "אני לא כל כך מחוברת למדיה החברתית, וזה מאתגר אותי. ברור לי שזה כלי חשוב, ואני מאחלת לעצמי להשתחרר יותר בתחום הזה, מבלי לאבד את האותנטיות שלי."

בין הלכה לרצון לשיר

כמי שמגדירה את עצמה דתייה, רוס לא מתעלמת מהמתח שקיים בין האמונה לבמה: "אני יודעת שזה לא תמיד תואם להלכה, אבל חשוב לי להישאר נאמנה לעצמי. אני מכבדת כל אחד, אבל בוחרת בדרך שבה אני יכולה להביע את עצמי באמת."

ולמרות החלום להופיע על במות גדולות, גם באירוויזיון למשל, היא מודעת למגבלות: "לו רק הייתה דרך לשמור שבת ולקחת בזה חלק – הייתי עושה את זה בלב שלם".

רוס ממשיכה בימים אלה לעבוד על השיר הראשון שלה, שעתיד לשקף את הסיפור המוזיקלי המרתק שהיא בונה לאיטה. כל מילה, כל תו, הם עדות למסע אישי שכולו תעוזה, כנות ונאמנות לעצמה. רבים כבר מהמרים שהיא רק בתחילתו של מסלול שיביא אותה הרחק – גם מעבר לגבולות ירושלים. ואנחנו? מחכים לשמוע.