"זה לא מוסרי, אבל זה ממכר"

אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" הפכו ישראלים רבים לצרכני תקשורת פעילים המבקשים לדעת הכל ומהר. בזכות הרשתות החברתיות, כל אחד הופך בקלות לעיתונאי וכל שביב מידע שמתפרסם צובר תאוצה בן רגע. התוכן, גם כשהוא חשוף או לא מאומת, עובר בקלות בין משתמשים, לעיתים תוך גרימת נזק של ממש. מהראיונות שערכנו לצורך הכנת הכתבה פגשנו ישראלים שמאז תחילת המלחמה הפכו לצרכני חדשות המכונים במחקר האקדמי כ"משתמשי רשתות חברתיות" ו"משתמשי על". נראה שהישראלים צורכים חדשות בכמויות גדולות מהמקורות המקוונים הזמינים ביותר באופן שעוקף את המסננים של התקשורת המסורתית.

בין עדכון מידי לאובדן שליטה

מחקר שערכה סוכנות הידיעות "רויטרס" לשנת 2024 מציין כי דווקא כשנושבות רוחות מלחמה, תפקיד העיתונות הופך לחשוב מאי פעם אך גם מייצר אתגרים בעיקר בעקבות הרשתות החברתיות שהפכו בעיני הציבור למקום המרכזי שדרכו הכי נוח לצרוך מידע. "אני מרגישה צורך לדעת הכל מהר", מודה נעמה (26). התחושה הזו עלתה מספר פעמים בראיונות שערכנו. עבור רבים, מלחמת "חרבות ברזל" נתנה תחושה של חוסר שליטה ופחד וכתוצאה מכך ישראלים רבים החלו לצרוך חדשות ללא הפסקה, כדי להשיג שליטה דרך הבנה על המתרחש. רוב המרואיינים אמרו כי הם צורכים חדשות בעיקר מרשתות כמו אינסטגרם וטלגרם. לפי המחקר ברויטרס, התוכן שעובר ברשתות החברתיות הוא מהיר ונגיש אך לא תמיד אמין מכיוון שברשתות אלו היד קלה על המקלדת ואין מחויבות לשום אתיקה עיתונאית . דבר זה מוביל להפצת "פייק ניוז" ואינפורמציה שטרם אומתה. 

איגוד האינטרנט הישראלי פרסם את דו"ח הנתונים לשנת 2024, שהיתה בצל המלחמה. הדו"ח מצביע על מגמה ולפיה הישראלים משתמשים באופן תדיר ברשתות חברתיות כמו ווצאפ, טלגרם, אינסטגרם ופייסבוק. הדו"ח מראה כי ילדים, צעירים ומבוגרים בישראל צורכים מידע ברשתות החברתיות. אגם בת ה-21 סיפרה לנו, "כשקורה משהו אני ישר פותחת אינסטגרם או טלגרם. ככה אני מקבלת את המידע בצורה הכי כנה וקצרה. אני ממש לא מחכה למהדורות כדי להתעדכן. יותר מזה, גם אם אני לא מחפשת מידע, סתם משוטטת בטלפון, המידע פשוט מגיע אליי דרך הסטורי, הרילסים וכמובן ההתראות שפשוט לא מפסיקות". 

דו"ח הנתונים של איגוד האינטרנט הישראלי (2024) מצביע על כך שישראל היא אחת המדינות בהן יש שיעור גבוה של משתמשים ברשת הטלגרם. נתון זה מעיד על הצורך בגישה מהירה, ישירה ולעיתים לא מצונזרת למידע. זרם המידע הזה לא פוסק, גם בלילה, גם בעבודה וגם כשאין חדשות באמת. ההתראות ממשיכות להגיע. 

נתונים אלה של צריכה אובססיבית וחיפוש אחר ודאות משתקפים היטב גם בסיפורים האישיים שעלו בראיונות שקיימנו. "יש לי בערך שלוש אפליקציות של חדשות בטלפון שמקפיצות לי התראות. תוסיפי לזה את האינסטגרם, הפייסבוק והטלגרם שגם שם זה מה שאני רואה. אגב, אני נמצאת בקבוצת ווצאפ כזאת של נשים שמקבלות דיווחים ראשונים לפני כולם כשקורה משהו" מספרת נעמה (26).

 בין מודעות לפעולה

נועם (28), מתארת קונפליקט בין מודעות לפעולה: "אני יודעת שהרבה ממה שאני רואה ברשתות לא בהכרח נכון, אבל זה לא מונע ממני לבדוק כל כמה דקות בטלגרם אם קרה משהו. ברור שיש לי קול פנימי שאומר לי לעצור, גם כי האובססיה הזאת בהתעדכנות היא לא בריאה וגם כי יש פה משהו שהוא לא הכי נכון. אבל אני אשת מילואימניק והתחושה שלי היא שאם אני לא מתעדכנת אולי קרה חס וחלילה משהו חשוב שאני מפספסת". 

חלק מהבעיות בעידן הרשתות החברתיות הנובעות מצריכת מידע שאינו מאומת או שהינו "פייק ניוז" מוחלט היא ההפצה וההדלפה. הסיפור לא נגמר רק בקריאת מידע שאינו תמיד נכון, אלא ממשיך ומסתבך עם העברתו הלאה. לפעמים אתה לא צריך להיות האדם שעוקב או מתעדכן בחדשות, אתה פשוט צריך להיות ליד אחד כזה. "לפעמים אני משתפת דברים באינסטגרם או מספרת לחברות ורק אחר כך אני קולטת שזה לא היה אחראי או מדויק מצידי. אני שואלת את עצמי, אם ככה אני פועלת כשאני מודעת, מה קורה אצל מישהו שלא עוצר לחשוב?" (נועם, 28). 

רבים סיפרו כי התחושה היא שמאז פרוץ המלחמה המגמה היא שהמידע עובר בצורה לא מבוקרת ולעיתים המידע פורץ מהר מדי ובעקבות כך, עלול לגרום לנזקים. "מה, חסרים סיפורים על משפחות שנהרסו להן החיים רק כי מישהו החליט להדליף שמות של חללים שנפלו במבצע כזה או אחר עוד לפני שהקצינים דפקו בדלת?" אומרת אלישבע (47). 

בין חרטה להישג

תחושה נוספת שנחשפנו אליה במהלך הראיונות היא רגשות מעורבים. מצד אחד, מספר מרואיינים רואים בטלגרם, למשל, פלטפורמה לא מוסרית שמעבירה מידע שהוא לא בהכרח נכון או שלעיתים לא הותר בכלל לפרסום, אבל הם משתמשים בפלטפורמה הזו באופן קבוע. "אני עוקב אדוק של טלגרם", מספר ד', 26. "אני עוקב אחרי עיתונאים וגם כאלה שמתיימרים להיות עיתונאים ושם אני מוצא מידע שהוא לאו דווקא מאומת. זה לא מוסרי אבל זה ממכר". חלק מהמרואיינים טענו שיש מידע שקרי שמסתובב גם באינסטגרם ובפייסבוק, מידע שמוצא אותם גם באופן לא מכוון. "יש עמוד כזה של חדשות מתפרצות. ראיתי המון פעמים ידיעה מטורפת או חריגה ושעה אחר כך שנכנסתי לבדוק שוב בעמוד הזה היא הוסרה כי כנראה שזה בכלל לא היה אמיתי, שמועה או משהו", מספרת אגם (21). 

הפיתוי לדעת ראשון והסקרנות סביב האירועים בשטח גוברים לעיתים קרובות על שיקולים אתיים וסוגיית המוסר הופכת מורכבת. מרואיינים רבים הודו בפנינו כי העבירו מידע הלאה ולאחר מכן התחרטו על כך. חלקם אמרו שלא העבירו מידע לא רשמי מעולם, חלק אמרו שהעבירו רק בין משפחה וחברים קרובים, וחלק העידו כי העבירו מידע גם במעגלים רחוקים יותר, כגון בעבודה ואפילו ברשתות החברתיות. את הנזק של שיתוף מידע לא אחראי קשה לאמוד. 

אחת הדוגמאות לכך עלתה מסיפורו של של ד' (26), שסיפר כי שוחח במשרד עם קולגות על פעילות מבצעית שלכאורה מתרחשת בעזה אחרי שקרא על זה בטלגרם. אחת הנוכחות הייתה אשת מילואימניק שנלחם בעזה באותו הזמן ונבהלה מאוד לשמוע את המידע. אחרי שהתברר שהמידע הוא רק שמועה חסרת בסיס, ד' הבין שהוא גרם לה ללחץ מיותר. "מאז אני נזהר יותר", הוא משתף. 

מקרה דומה קרה לאגם (21), "כל הסטורי שלי היה מלא בבקשות להתפלל עבור חיילי צה"ל שנכנסים למבצע בעומק עזה", היא מספרת. "מתוך כוונה טובה פשוט שיתפתי גם". אלא שהפוסט עורר חרדה ואגם קיבלה הודעות באינסטגרם מבנות זוג של חיילים שביקשו ללקט כל פיסת מידע על יקיריהן. בהמשך התברר כי לא הייתה בעזה פעילות מיוחדת, אך הנזק כבר נעשה. 

האם אפשר אחרת? 

המעבר לרשתות החברתיות שינה את חוקי המשחק. במציאות שבה כל אחד יכול ללחוץ "שלח" או להעלות סטורי, האחריות כבר אינה שמורה רק לעיתונאים. רבים יודעים שהמידע שהם צורכים ומפיצים לא תמיד מאומת, ובכל זאת ממשיכים. לא מתוך זדון, אלא מתוך צורך אנושי להבין, להספיק, להיות בעניינים ולהיות "הראשון שידע". אבל דווקא ברגעים האלה, כשההחלטות מתקבלות בלחיצת כפתור, עולה השאלה הפשוטה והדחופה, האם אנחנו יכולים לבחור אחרת?