מהשואה לרצח העם ברואנדה: כשהזיכרון הופך לדיפלומטיה

בשנת 1994, בתוך שלושה חודשים בלבד, נרצחו כ-800,000 בני טוטסי ברואנדה, במתקפה מאורגנת של בני ההוטו. הטבח התאפיין בהצגתם של הקורבנות כלא-אנושיים, כאשר בני הטוטסי תוארו כתתי-אדם שיש להשמיד, בדומה לתעמולה הנאצית כלפי היהודים. ההקבלה בין הזוועות שחוו שני העמים, יהודים בשואה באירופה, ובני הטוטסי ברואנדה, הפכה לנקודת מוצא של שיח משותף ושל זהות מדינית חוצת יבשות.

בדומה לשפל הכלכלי שתרם לעליית הנאציזם, גם ברואנדה קדמה לרצח העם תקופה של אי יציבות כלכלית. ירידת מחירי הקפה שהיה מקור ההכנסה המרכזי של המדינה, גרמה לקריסה כלכלית שהביאה לעליית קיצונים פוליטיים. הרקע הזה סייע להפצת אידיאולוגיה של שנאה והצדיק את הדה-הומניזציה שהובילה לטבח.

מסלול דיפלומטי מפותל

היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לרואנדה התחילו בראשית שנות ה-60, אך נקטעו לאחר מלחמת יום הכיפורים בעקבות לחץ מדינות ערב והחרם הערבי. בשנות ה-90 חודש הקשר באופן רשמי, והעמיק בשנים שלאחר רצח העם. בשנת 1994, ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שהגישו סיוע לרואנדה בתהליך השיקום לאחר הג'נוסייד. מאז נבנתה מערכת יחסים רחבה, שכללה גם פתיחת שגרירויות והידוק קשרים בתחומי הכלכלה, החקלאות, הביטחון והחינוך.

בשנת 2014, ביקר שר החוץ דאז אביגדור ליברמן ברואנדה, וב-2018 שב לביקור נוסף, הפעם כשר ביטחון הראשון בתפקיד שביקר במדינה. ב-2016 ביקר ראש הממשלה, בנימין נתניהו ברואנדה וב-2017 ערך נשיא רואנדה פול קגאמה ביקור רשמי בישראל ונפגש עם נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו.

"המדינות שלנו רקומות יחד"

יוסי גדמו, סגן שגרירת ישראל ברואנדה, מספר על אחד מהאירועים המשמעותיים שקרו השנה: "בינואר 2025, במכרז הזיכרון בקיגאלי תחת הארגון Aegis Trust, ציינו את יום השואה הבינלאומי, יחד עם נציגים ישראלים, נציג גרמני וסטודנטים רואנדים". אירוע לציון יום השואה, מתקיים במרכז הזיכרון בקיגאלי מידי שנה ומסמל יוזמה שממחישה את הקשר בין הנצחת השואה ברואנדה לבין חיזוק הדיאלוג ההיסטורי עם ישראל.

ד"ר סיגל הורוביץ, מומחית למשפט פלילי בינלאומי, הובילה קבוצות ישראליות ורואנדיות רבות. "הובלתי מספר קבוצות ישראליות לרואנדה. הסיורים מתחילים באתרי הזיכרון של הג'נוסייד וכל נושא הזיכרון נכנס מכל הכיוונים גם בתחום המשפט ובפיוס", היא מסבירה. הרגע המשמעותי ביותר הגיע כאשר הורוביץ הובילה קבוצה של משפטנים ובכירים מרואנדה בישראל. "המקום הראשון אליו לקחתי אותם היה יד ושם. בשיחה איתם הם אמרו לי 'כולנו רואנדים ואין יותר הוטו וטוטסי כמו אצלכם שכולם ישראלים'. אחד המשפטנים אמר לי גם: 'את כמונו, את ניצולת שואה כמונו'."

המשפט הזה חושף את עומק הקשר הרגשי שנוצר. זו לא רק דיפלומטיה רשמית, אלא הזדהות אמיתית של אנשים שעמיהם עברו טראומה דומה.

מיד ושם לקיגאלי: שרשרת ההשפעה

אחד המקרים הבולטים ביותר של החיבור בין המדינות הוא שיתוף הפעולה בתחום ההנצחה. פרדי מוטנגואה, מנכ"ל מרכז הזיכרון ואנדרטת רצח העם בקיגאלי, מספר: "המדינות שלנו רקומות יחד, לא מאותו הסבל, אך שתיהן סבלו מג'נוסייד. תחושת הסולידריות היא הדדית". הוא מדגיש: "ה-DNA של אנדרטה זו מגיע מיד ושם".

הסיפור מאחורי המשפט הזה מרתק. Aegis Trust, הארגון שמנהל את מרכז ההנצחה בקיגאלי, הוקמה על ידי האחים ג'יימס וסטיבן סמית' בבריטניה. שני האחים, נוצרים ממזרח אנגליה, נחשפו לעדויות ניצולי שואה ובמהלך ביקור ב"יד ושם" בישראל, נוצר אצלם חיבור רגשי עמוק לנושא הזיכרון.

בעקבות הביקור הזה, החליטו האחים להקים את ה-National Holocaust Center בבריטניה בשנת 1995, מיצג זיכרון שלא היה קיים קודם לכן באנגליה. לאחר מכן, כאשר הגיעו לרואנדה, הם הקימו את מרכז ההנצחה בקיגאלי. בראיונות הם סיפרו כי הפעולות שלהם נובעת ממחויבות עמוקה לערכים אוניברסליים של זיכרון, מניעת ג'נוסייד ואנושיות.

כך נוצר קשר ישיר בין המודל הישראלי להנצחה לזיכרון הרואנדי. באתר הזיכרון בקיגאלי יש אף מייצג אשר נותן מקום לכל סיפורי הג'נוסייד שהיו בעבר, כולל את השואה. בהקשר זה ציין מוטנגואה כי: "זה לא מקרה, זו תוצאה של השפעה ישירה ומודעת".

בהקשר של דיפלומטיית זיכרון מוטנגואה אמר: "לישראל כתרבות יש הרבה מה ללמוד מימנה בנושא זיכרון או אפילו לראות בה כמודל, כך שבנושא זה היא 'החברה' הטובה ביותר של רואנדה. היחסים בין המדינות חזקים בתחומי הזיכרון, הכלכלה והביטחון, עם זאת אני חושב שהזיכרון יצר את הבסיס לקשר לאחר הרצח עם שהיה ברואנדה וזה מה שייסד את היחסים, זו גם הנקודה הכי חזקה בקשר בין המדינות".

מעבר לזיכרון

אבל האם אפשר לבנות יחסים בינלאומיים רק על זיכרון? התשובה נמצאת בהתפתחות המרשימה של שיתופי הפעולה המעשיים. ישראל מעבירה לרואנדה טכנולוגיות חקלאיות מתקדמות במסגרת הסוכנות הישראלית לשיתופי פעולה במדיניות החוץ, מש"ב. התוכנית מובלת על ידי משרד החוץ הישראלי, מספקת לרואנדה הכשרות בתחום החקלאות, מעודדת שיתופי פעולה טכנולוגיים ותורמת לשיפור תשתיות חיוניות במדינה.

יוסי גדמו סגן שגרירת ישראל ברואנדה, מסביר את האספקט הכלכלי: "רואנדה רוצה להיות הסינגפור של אפריקה. משמע, קיימים שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לרואנדה. רואנדה מקיימת שיתופי פעולה עם חברות ישראליות והם פתוחים לעסקים עם חברות נוספות שירצו".

בשנת 2019 נפתחה השגרירות הישראלית בקיגאלי, מה שסימן את השלמת התהליך של העמקת היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הפתיחה הזו אינה רק מעבר טכני, אלא הכרה בחשיבות האסטרטגית של הקשר ובפוטנציאל ההדדי.

המבחן האמיתי: כשהמציאות מתערבת

השאלה המתבקשת היא כיצד שורד הקשר בתקופות קשות. בתקופה הנוכחית, ישראל סופגת ביקורת בינלאומית על רקע המלחמה. מה קורה כאשר ישראל נמצאת במלחמה ומקבלת ביקורת בינלאומית? האם זיכרון משותף יכול לעמוד במבחן של מציאות פוליטית מסובכת?

באפריל 2024, נשיא המדינה יצחק הרצוג הגיע לרואנדה במסגרת האירועים לציון 30 שנה לרצח העם ברואנדה. הרצוג נפגש עם נשיא רואנדה פול קגאמה והעניק לו את דסקית החטופים, למען שחרור החטופים. המחווה הזו, בתקופה כה רגישה, מראה על הביטחון שיש לישראל ברואנדה כשותפה.

כאשר גדמו, סגן שגרירת ישראל ברואנדה, נשאל על היחסים עם רואנדה מאז פרוץ המלחמה, גדמו סיפר כי ממשלת רואנדה נוקטת בגישה ניטרלית כלפי ישראל בתקופה זו. "יש להם בעיות משלהם והם לא רוצים לפספס את הקשר עם ישראל או קשרים עם מדינות אחרות. כך שבגישה ניטרלית הם מצליחים לשמר את הקשרים מכל הכיוונים". בנוסף הוא מציין שמבחינת האיחוד האפריקאי רואנדה מסייעת לישראל והיא בין החברות המשמעותיות של ישראל ביבשת.

מוטנגואה מספק נקודת מבט נוספת על היחסים הנוכחיים: "המנהיגים שלנו לא לוקחים צד בנושא של ישראל ואני חושב שזה הצעד הנכון. היחסים עם ישראל מאוד חשובים לרואנדה, בסופו של דבר המנהיגים שלנו לא רוצים לשרוף קשרים עם מדינות ולכן הם לא מתבטאים בתחום זה".

מוטנגואה חושף הזדהות אסטרטגית מעבר לזיכרון, כך שמתחת לפני השטח, הזדהות עמוקה יותר מתגלה: "המדינה שלנו היא מדינה קטנה מוקפת במדינות עויינות בדיוק כמו ישראל ולכן אנו מזדהים עמה. בהקשר של המלחמה, אם ישראל תנוצח זה ייתן מקום למדינות נוספות לתקוף, כך שרואנדה יכולה להיות גם על הכוונת ומשם יש לנו אמפתיה לישראל גם במצב הנוכחי".

לקח לעתיד

המקרה של ישראל ורואנדה מציב שאלות מעניינות על טבעם של יחסים בינלאומיים. האם טראומה משותפת יכולה להיות בסיס יציב יותר מאינטרסים כלכליים משתנים? האם זיכרון קולקטיבי יכול לגבור על מחלוקות פוליטיות?

לאחר בחינת העדויות, הזיכרון המשותף יצר בסיס רגשי חזק שמחזיק מעמד גם בתקופות מתח, כמו כן, הוא מתורגם לשיתוף פעולה מעשי בתחומים כלכליים וביטחוניים, מה שמעניק לו ממד של תועלת הדדית מעבר לסמליות.

שיתופי פעולה בנושא ההנצחה ממחישים את הפעלת עוצמה רכה, השפעה באמצעות ערכים משותפים ומשיכה תרבותית, בניגוד להפעלת כוח צבאי או כלכלי. ישראל, דרך הניסיון הרב שצברה בתחום הנצחת השואה, משתפת את רואנדה בידע ומשאבים, ובכך מחזרת את מעמדה באזור.

מקרה זה מוכיח משהו חשוב, כאשר זיכרון מטראומה קולקטיבית מתורגם לבסיס שותפות, להבנה ואף לברית דיפלומטית משמעותית ובת קיימא, נולד משהו ייחודי. כאשר זיכרון הופך למנוע של פעולה, נולדת דיפלומטיה מסוג אחר, כזו שלא שוכחת, אך גם לא נותרת תקועה בעבר. העובדה ששתי המדינות מצאו מכנה משותף מתוך זוועות בלתי נתפסות, ובכך פעלו להנצחה משותפת ובניית עתיד של שיתוף פעולה, היא עדות ליכולת של טראומה להביא לצמיחה ולמינוף יחסים בין מדינות.

השאלה היא האם מודל זה יכול להתרחב למדינות נוספות שחוו טראומות דומות, או שמדובר במקרה חריג וייחודי. זמן יגיד, אבל הניסיון של ישראל ורואנדה מראה שגם בעולם הציני של הפוליטיקה הבינלאומית, יש מקום לדיפלומטיית זיכרון, אמפתיה ושותפות גורל.