"מכין כתבה על דתיים חובבי סאדו-מאזו. אני משוחרר"

כתיבתו של שמואל מוניץ (31), עיתונאי ynet ומשורר, נעה בין הדיווח העובדתי לזעקת הנפש. מוניץ, בוגר ישיבת "מקור חיים" וגלי צה"ל, גדל ביישוב דתי וכיום נע במרחב שבין העולמות – כבר לא מגדיר עצמו דתי, אך שומר על זיקה מורכבת למסורת. בשיחה פתוחה הוא משתף על מעברים מקצועיים, הטראומה שהפכה לשירה וחשיפות אישיות.

עברת מכתיבה מגזרית ב"מקור ראשון" לווינט, הפונה לקהל הכללי. האם היית צריך לתרגם את עצמך?

חד-משמעית. אני צריך להסביר מושגים, בעיקר כשאני כותב על דת, תנ"ך והמגזר החרדי. אני שמח על המעבר, כי בתקשורת מגזרית יש צנזורה וחשש מאובדן מנויים. בנושאי מיניות ולהט"ב תמיד היה פחד 'מה יגידו'. בווינט אני משוחרר, וכעת עובד על כתבה על דתיים חובבי BDSM – נושא שלא היה עובר במקום אחר.

איך אתה מתמרן בין קצב העבודה העיתונאית לכתיבת שירה שדורשת העמקה?

התמרון מתחיל בבחירה להגדיר את עצמי ככתב מגזין, מה שמקנה לי עומק ואורך בכתיבה בניגוד לקצב החדשותי. אבל בשירה לא מספיק מקום לכתוב היא דורשת זמן ריק ופניות כדי שיהיה מה לכתוב  ואת זה אני מוצא לרוב בסופי שבוע. בעבר, כדתי שומר שבת, זה היווה קושי – שירים שעלו לי בראש נרשמו בטריקים עם מגנטים על המקרר כדי להימנע מחילול שבת. היום המצב מורכב אחרת: אני לא שומר שבת אך גם לא עובד בה, כך שמרחב היצירה עדיין דורש תמרון.

חשפת באומץ פגיעה מינית שחווית ברשת. מה נתן לך כוח להתמודד עם התגובות והמחיר שליוו את הפרסום?

ב-2019 פרסמתי מחזור שירים על הפגיעה, כי הרגשתי חובה להשמיע קול שיעזור לאחרים. למרות טוקבקים שטענו שאני מחפש קידום אישי, התחזקתי כשחבר סיפר שבזכותי הבין שגם הוא קורבן לתרמית וניצל. כשאתה מבין שהצלת מישהו, למילים יש משמעות אחרת.

כעיתונאי מצופה ממך לדווח באובייקטיביות, בעוד שמשורר מחויב לאמת שלו. איך מגשרים על הפערים הללו?

אני משתדל להפריד, למרות שאובייקטיביות מוחלטת לא קיימת – אפילו בחירת מילים לעיתים מהווה נקיטת עמדה. בשירה, לעומת זאת, אני מחויב רק לאמת הפנימית שלי, 'רק על עצמי לספר ידעתי'. שם אני מביע עמדה פרטית בלי צורך לאזן אותה עבור איש.

בחרת לפרסם כתבה על רב גיי. מה גרם לך לעסוק בנושא כזה השנוי במחלוקת, והאם סוגיות אלו לקחו חלק בגיבוש זהותך הדתית?

העיסוק נבע קודם כל מהיכרות אישית עם שותף לדירה שהיה הומו דתי. בהמשך, מפגשים עם הקהילה שחשפו אותי לאנשים יקרים שמתמודדים עם מבחנים לא הוגנים מכל הצדדים. לדעתי, להט"בים דתיים הם תקוות המדינה, כי הם משמשים כגשר. ובאופן אישי, הקושי של העולם הדתי לקבל אותם, יחד עם סוגיות כמו מעמד האישה, היו נקודות מחלוקת משמעותיות עבורי שהובילו לכך שכיום איני מגדיר את עצמי אדם דתי.

כמי שמגדיר עצמו ימני, אתה מתנגד לסגירת גלי צה"ל ותומך בשידור ציבורי עצמאי. איך זה משתלב עם זהותך הפוליטית, ועל בסיס מה ההשוואה בין התחנה למוסדות כקורס "נתיב"?

מעצבן אותי שכל דבר נבחן מפוזיציה פוליטית. אני לא שם. גל"צ כיום מאוזנת ממה שהיה בעבר. כבר לא אומרים "השטחים" אלא "יהודה ושומרון". כלי תקשורת ציבוריים, כמו גל"צ או התאגיד, לא צריכים להיות שופר ממשלתי אלא כלי לשירות הציבור. אני לא בורח מהביקורת, אך אם יש מה לתקן – מתקנים, לא מחריבים. ובעניין קורס "נתיב"– הוא הובא כדוגמה לאנומליות שבמדינה: אם רדיו בצבא נחשב עיסוק אזרחי, אז גם גיור הוא כזה.