"להילחם על האוזניים של הקהל": בן לוי רוצה לכבוש את הארץ בדרך הישנה

השעה היא עשר בבוקר באולפן בתל אביב. מבעד לזכוכית הכפולה של חדר הבקרה נשמעים צלילים חמים של קונטרבס, חצוצרה וקלרינט, שמתמזגים יחד לכדי משהו שנשמע כמו פסקול של סרט ישן בשחור-לבן, אבל עם טוויסט מקומי ומודרני מאוד. בלב הסטודיו עומד בן לוי, גיטריסט, מפיק מוזיקלי, והחצי הגברי של הצמד המבטיח "בן ולישי". לוי, בחור צעיר ומלא אנרגיה מרמת גן, מייצג דור חדש של מוזיקאים בישראל: כאלו שלא מחכים שחברות התקליטים הגדולות יגלו אותם, אלא מפיקים, מנהלים, ומפלסים את הדרך של עצמם מלמטה – צעד אחר צעד, הופעה אחר הופעה.

נפגשנו איתו לשיחה פתוחה בגובה העיניים על האלבום החדש והמסקרן שלהם, "יום אפרורי ברמת גן", על ההתרגשות שבהופעה ראשונה מול קהל שמורכב מאנשים זרים לגמרי, ועל הניסיון העיקש לשמור על יושרה אמנותית בעולם שנשלט על ידי טרנדים חולפים בטיקטוק.

מתחילים מהבסיס: הילד שרצה רק לנגן.

לוי גדל ברמת גן, ועל אף שלא צמח בבית מוזיקלי טיפוסי, המשיכה שלו לצלילים הייתה מיידית וכמעט בלתי נמנעת. מגיל צעיר הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, החלטה שדרשה ממנו לא פעם לעשות צעדים לא שגרתיים עבור נער מתבגר.

ספר לי קצת על עצמך, מי אתה ומאיפה הכל התחיל?

"אני בן לוי, במקור וגם היום מרמת גן. המוזיקה מלווה אותי כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. התחלתי לנגן בסביבות גיל 11 או 12, ודי מהר הבנתי שזה לא סתם עוד תחביב אלא הדבר שאני רוצה להקדיש לו את החיים שלי. בתיכון למדתי במגמת מוזיקה במשך ארבע שנים, שם למעשה הכל התעצב. זה היה כל כך חזק אצלי, שאפילו עברתי לתיכון אחר רק בגלל שהייתה בו מגמת מוזיקה טובה ומקצועית יותר. שם גם הכרתי את לישי, שהיא השותפה שלי ליצירה עד היום."

איך המשפחה והסביבה הקרובה הגיבו להחלטה הזו? הבחירה בקריירה מוזיקלית, שהיא לרוב לא יציבה, לא עוררה דאגה?

"האמת שזה היה טבעי לגמרי וזה לא באמת הפתיע אף אחד בסביבה שלי. למרות שלא גדלתי בבית מוזיקלי קלאסי, המשפחה שלי תמיד הייתה ותומכת מאוד לאורך כל הדרך. עם זאת, הם תמיד דואגים להשאיר אותי עם רגליים על הקרקע. הם מוודאים שאני לא רק חולם, אלא גם מתפרנס ומרוויח מזה כסף בפועל. החיבור שלי לעולם ההפקה והנגינה עם אמנים אחרים בהחלט מרגיע אותם מהבחינה הזו."

כיום, לוי הוא מוזיקאי פעיל במשרה מלאה. לאחר שסיים לימודי הפקה מוזיקלית, הוא לא נח לרגע. סדר היום שלו יכול להתיש בקלות גם אנשים מנוסים בהרבה, אך נראה שעבורו מדובר בדלק שמניע אותו קדימה.

איך נראה יום טיפוסי בחייך כמוזיקאי ומפיק צעיר?

"האמת שאין אצלי רגע דל. הבוקר שלי מתחיל מוקדם מאוד מול המחשב בבית עבודת עריכות, מיקסים וסידורים טכניים עבור האמנים שאני מפיק כרגע, ויש שלושה-ארבעה כאלה במקביל. בסביבות השעה עשר בבוקר אני כבר יוצא לאולפני 'פלוטו' בתל אביב. שם אני נפגש עם אמן לסשן הקלטות ועבודה על שירים שנמשך בדרך כלל שלוש שעות אינטנסיביות. בצהריים אני עובר לחזרות כנגן גיטרה בלהקות של אמנים אחרים, ובערב אני חוזר לערוך, או מקדיש שעה קבועה וקדושה לעבודה על החומרים של שי ושלי – בין אם זה פנייה למקומות להופעות, עריכת תוכן לרשתות או כתיבה. לפעמים היום נסגר בהופעה שלי או בזה שאני הולך לפרגן ולראות הופעות של חברים מהסצנה."

"בן ולישי": הכימיה שעושה את המוזיקה

בלב העשייה האמנותית של בן נמצא הפרויקט המשותף שלו עם שותפתו משכבר הימים, שי. השניים מתפקדים כצמד שיוצר יחד סאונד ייחודי ויוצא דופן בנוף המוזיקה הישראלית הנוכחי סאונד המשלב השפעות קלאסיות עם הגשה מודרנית וכנה.

ספר לי על ההרכב שלכם, "בן ולישי". מתי הבנתם שיש כאן פרויקט משותף שאתם הולכים עליו בכל הכוח?

"ההבנה הזו הגיעה בשני שלבים מרכזיים. התחלנו לכתוב חומרים ביחד עוד במהלך השירות הצבאי שלנו. יום אחד כתבנו שיר ספציפי שהרגשנו שהוא פשוט ממש, ממש טוב. שם נדלק הניצוץ הראשוני והבנו שיש פה חיבור מיוחד. נקודת המפנה השנייה קרתה כשהוזמנו להופיע בפסטיבל קטן שארגנו חברים מול קהל של 200 איש. עלינו לבמה, וברגע שירדנו ממנה עם כל האדרנלין המטורף והאהבה שקיבלנו מהקהל הסתכלנו אחד על השני והחלטנו שאנחנו אוספים להקה ומקליטים אלבום שלם. תוך חודש מהרגע הזה כבר היינו באולפן ההקלטות."

איך נראית חלוקת העבודה ביניכם?

"הכימיה בינינו פשוט מצוינת, אנחנו חברים קרובים כבר עשר שנים וזה היתרון הכי גדול שלנו. החלוקה בינינו מאוד ברורה ומחמיאה לחוזקות של כל אחד. שי היא הזמרת והיא הכותבת הראשית של המילים. אני, אחראי על הצד המוזיקלי – הלחן, העיבודים וההפקה, וגם מנהל את כל הלוגיסטיקה המורכבת מאחורי הקלעים, כמו עבודה מול הנגנים וכתיבת התווים. אפשר לומר בפשטות שהיא ה'פרונט' והמילים, ואני ה'בק' – המוזיקה, הניהול וההפקה."

התוצר של העבודה המשותפת והמדויקת הזו הוא אלבום הבכורה המדובר שלהם, "יום אפרורי ברמת גן", שיצא לאור לפני חודשיים וכולל שמונה רצועות.

איך היית מגדיר את הסגנון המוזיקלי שלכם באלבום?

"אני אוהב לקרוא לזה ג'אז ארץ ישראלי או 'אינדי-ג'ז'. המוזיקה שלנו מאופיינת בהרבה כלי נשיפה כמו קלרינט, טרומבון וחצוצרה, וגם בקונטרבס שמביא סאונד חם ועמוק. יש לנו המון כבוד ל'דרך הישנה' של עשיית מוזיקה. את האלבום הקלטנו בצורה חיה כולנו ישבנו בחדר אחד, הנגנים ניגנו יחד בו-זמנית והסתכלו זה לזה בעיניים בזמן שהמחשב מקליט. אין שם מעורבות של מחשב או פלייבקים בהפקה. מה ששומעים זה את הנגינה החיה והאמיתית שלנו."

מי ההשראות הגדולות שעיצבו את הסאונד הזה?

"קודם כל, 'מורנו ורבנו' הוא ללא ספק אריק איינשטיין. למדנו ממנו המון על מתן כבוד עמוק למילה הכתובה וללחן שמשרת אותה. השפעה ענקית נוספת מגיעה מענקי הג'ז אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג. למעשה, שם האלבום שלנו, 'יום אפרורי ברמת גן', הוא הומאז' ישיר לשיר המפורסם שלהם (A Foggy Day in London Town). מעבר לזה, אני מושפע מאוד מהביטלס וגם מאמנים נפלאים שפעילים היום בסצנה המקומית כמו אלון עדר, תומר ישעיהו.

האתגרים של הדרך העצמאית: "להילחם על האוזניים של הקהל".

שחרור אלבום בכורה הוא רגע מרגש, אך הוא מביא איתו גם את המפגש המורכב עם המציאות של תעשיית המוזיקה הישראלית – שוק רווי, מהיר ותחרותי להפליא.

לאחרונה הופעתם בתיאטרון "תמונע" מול אולם מלא. איך הייתה התחושה?

"זה היה פשוט מדהים. הופענו מול 170 איש, ולראות פתאום אנשים בקהל שאני לא מכיר באופן אישי אנשים שהגיעו פשוט כי הם שמעו ואהבו את המוזיקה שלנו זו תחושה שאין לה תחליף. זה נותן המון כוח להמשיך. עכשיו המטרה המוצהרת שלנו היא 'לכבוש את הארץ' דרך הרגליים. אנחנו מתכננים סיבוב הופעות קטנות בפאבים מצפון ועד דרום, ולהפיץ את המוזיקה בכל דרך אפשרית – ברדיו, באינסטגרם ובעיקר במפגש החי על הבמה."

מהם הקשיים הכי גדולים שאתה מזהה כמוזיקאי צעיר שפועל כיום בישראל?

"הבעיה המרכזית היא שיש הרבה יותר היצע מביקוש. יש בישראל כמות מטורפת של מוזיקאים מוכשרים בטירוף, וצריך ממש להילחם על האוזניים של הקהל. קשה מאוד, למשל, להיכנס לפלייליסטים של תחנות הרדיו הגדולות, שנוטות להשמיע בעיקר את השמות המוכרים והבטוחים. מוזיקה היא מקצוע חשוף  אתה מביא ליצירה את ה-DNA שלך, את הסודות הכי כמוסים והרגשות הכי פנימיים, וזה בהחלט כואב כשהתגובה היא לפעמים התעלמות."

"מעבר לזה," מוסיף לוי בגילוי לב, "אני לא מעוניין לבזות את עצמי בטיקטוק או לעשות דברים זולים בשביל לקבל עוד כמה צפיות. זה הופך את האתגר לשיווק עצמי להרבה יותר קשה. מצד שני, הרשתות החברתיות הן גם כלי מדהים שמאפשר לנו להגיע לקהל ישירות, 'מהדלת הצדדית', בלי להיות תלויים באף שומר סף תעשייתי."

להחזיק משפחה וליהנות מהדרך.

כשאני שואל את בן על העתיד, הוא לא מתפזר לפנטזיות על אצטדיוני ענק, אלא מציג תמונת עולם בוגרת, יציבה וממוקדת, המשלבת בין שאיפות אמנותיות חסרות פשרות לבין הרצון לחיים אישיים מלאים ומאוזנים.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

"אני מקווה שאהיה אחרי הופעה גדולה ומנצחת ב'בארבי', שאצליח להתפרנס בצורה יציבה ושקטה מהפקה ומנגינה, וגם שאחזיק בית ומשפחה משלי. אני לא מכוון להיות כוכב על בסגנון של טונה או עומר אדם. המטרה שלי היא לבנות קהילה נאמנה ואמיתית של אנשים שאוהבים את מה שאנחנו עושים ומחכים לבוא להופעות שלנו. בטווח הרחוק, העיסוק העיקרי שלי יהיה כנראה הפקה מוזיקלית. השאיפה הגדולה שלי היא שאמנים ירצו לבוא להקליט אצלי פשוט כי הם אוהבים את 'הצבע' המוזיקלי הייחודי שאני מביא איתי."

בסופו של דבר, בן לוי מציע אלטרנטיבה שקטה למרוץ הסיזיפי של תעשיית המוזיקה הנוכחית. בין הסשנים באולפני "פלוטו" לעבודה המשותפת עם לישי, הוא מתרכז בעיקר במהות. נגינה חיה, כתיבה כנה ועבודה קשה. עם אלבום בכורה בחוץ וקהל ראשוני שמתחיל להתגבש סביבם, לוי ממשיך לצעוד בדרך שלו לאט, ביציבות ועם הרגליים על הקרקע.