"איראן הייתה החברה הכי טובה של ישראל במזרח התיכון"

במשך עשרות שנים התרגל הציבור הישראלי לראות באיראן את אחד האיומים המרכזיים על ביטחון ישראל. תוכנית הגרעין, התמיכה בארגונים חמושים והעימותים בין המדינות הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות ומהשיח הציבורי. עבור רבים, המילה "איראן" מתקשרת כמעט באופן אוטומטי לאיומים ביטחוניים, להסלמה אזורית ולחשש מפני עימות רחב.

אלא שהיחסים בין ישראל לאיראן לא תמיד נראו כך. במשך שנים, עוד לפני המהפכה האסלאמית בשנת 1979, התקיימו בין המדינות קשרים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים שהתבססו על אינטרסים משותפים ועל תפיסה אסטרטגית דומה. שתי המדינות שיתפו פעולה במגוון תחומים, גם אם לא תמיד באופן פומבי. הפער בין הזיכרון ההיסטורי של שיתוף פעולה לבין המציאות הנוכחית מעלה שאלה מרכזית: כיצד הפכה אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ישראל לאחת מיריבותיה המרכזיות?

כיום, על רקע העוינות המתמשכת, קל לשכוח את אותה התקופה. שלושה מומחים, ד"ר תמר עילם גינדין – חוקרת איראן ובלשנית, אלה רוזנברג – חוקרת איראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ודני זקן – עיתונאי ופרשן מדיני, מציגים שלוש זוויות שונות על מערכת היחסים בין המדינות. דרך ההיסטוריה, התרבות, הכלכלה והתקשורת, הם מנסים להשיב על השאלה כיצד השתנו היחסים, מדוע חשוב להבחין בין המשטר האיראני לבין החברה האיראנית והאם ייתכן שבעתיד תיווצר מציאות אחרת.

"איראן הייתה החברה הכי טובה שלנו במזרח התיכון"

בתקופת שלטונו של השאה מחמד רזא פהלווי הייתה איראן אחת מבעלות הברית החשובות של ישראל במזרח התיכון, כחלק מ"תפיסת הפריפריה", אסטרטגיה שבמסגרתה ביקשה ישראל ליצור קשרים עם מדינות שאינן ערביות באזור.

ד"ר תמר עילם גינדין, חוקרת איראן ובלשנית, מבקשת להזכיר מציאות היסטורית שכמעט ואינה נוכחת בשיח הישראלי כיום. לדבריה, היחסים בין המדינות לא הסתכמו רק בשיתוף פעולה ביטחוני, אלא כללו גם קשרים כלכליים, מסחריים ואזרחיים. אף שהיחסים לא תמיד התנהלו באופן רשמי וגלוי, בפועל התקיימה בין המדינות שותפות רחבה שנשענה על אינטרסים אזוריים משותפים.

"איראן הייתה החברה הכי טובה שלנו במזרח התיכון", היא אומרת. לדבריה, באותן שנים שתי המדינות ראו זו בזו בעלות ברית באזור שבו ישראל התקשתה למצוא שותפות אסטרטגיות. הזהות המערבית של איראן, לצד האינטרסים המשותפים, אפשרה לבנות מערכת יחסים ייחודית שכללה שיתוף פעולה בתחומים רבים והפכה את איראן לאחת מבעלות הברית המשמעותיות ביותר של ישראל במזרח התיכון.

לצד הקשרים המדיניים, עילם גינדין מדגישה כי גם בין העמים עצמם קיימים קווי דמיון רבים. "יש לנו הרבה יותר קווי דמיון מאשר שוני", היא אומרת. לדבריה, למרות העימות המדיני בין ישראל לאיראן, ברמה האנושית והתרבותית קיימים קווי דמיון רבים בין שני העמים. היא מתארת את הישראלים והאיראנים כעמים חמים, משפחתיים וישירים, שמייחסים חשיבות רבה לחינוך, להשכלה ולהצלחת ילדיהם. "אנחנו מדברים עם הידיים, אנחנו דופקים על אבטיחים, אנחנו משקיעים המון בילדים ורוצים שהם יהיו משכילים", היא מוסיפה.

במבט לאחור, עילם גינדין סבורה שדווקא העובדה שמערכת יחסים כזו התקיימה במשך שנים ממחישה עד כמה יחסים בין מדינות אינם מציאות קבועה. לדבריה, ההיסטוריה של ישראל ואיראן מלמדת שגם ברית אזורית שנראית יציבה יכולה להשתנות לחלוטין בעקבות שינויים פוליטיים ואידיאולוגיים.

נקודת המפנה ביחסי ישראל- איראן

למרות הקרבה בין ישראל לאיראן בתקופת שלטונו של השאה, ד"ר תמר עילם גינדין מסבירה כי סימנים ראשונים למתיחות הופיעו עוד לפני המהפכה האסלאמית. לדבריה, משחקי הכדורגל בין ישראל לאיראן בגביע אסיה בשנים 1968 ו-1974 המחישו כיצד הסכסוך האזורי החל להשפיע גם על היחסים בין המדינות. אף שהקשרים המדיניים והביטחוניים נמשכו, סביב המשחקים התעוררה עוינות ציבורית כלפי עצם המפגש בין הנבחרות. בעיניה, אלו היו מהאירועים שהעידו כי לצד שיתוף הפעולה בין הממשלות, מתחת לפני השטח כבר החלו להיווצר מתחים.

אנחנו מדברים עם הידיים, דופקים על אבטיחים, משקיעים המון בילדים (עילם-גינדין)

עם זאת, נקודת המפנה המרכזית התרחשה בשנת 1979, עם המהפכה האסלאמית באיראן. נפילת שלטון השאה ועלייתו של המשטר החדש שינו מן היסוד את מדיניות החוץ של המדינה ואת יחסיה עם ישראל. "השחור הפך ללבן והלבן הפך לשחור", מתארת עילם גינדין את השינוי החד. בתוך זמן קצר נותקו הקשרים בין המדינות, וישראל, שנחשבה עד אז לבעלת ברית אזורית, הפכה לאויב אידיאולוגי של המשטר החדש.

לדבריה, השפעת המהפכה לא הסתכמה רק ביחסים בין ישראל לאיראן, אלא שינתה את המזרח התיכון כולו. העימות שהוביל המשטר האיראני מול ישראל ומול חלק ממדינות ערב יצר לאורך השנים מציאות אזורית חדשה, שבה נוצרו גם אינטרסים משותפים בין ישראל לבין מדינות ערביות שהתמודדו עם אותו איום. במובן הזה, המהפכה האסלאמית לא רק סיימה תקופה של שיתוף פעולה בין ירושלים לטהרן, אלא עיצבה מחדש את מאזן הכוחות באזור והשפיעה על מערכת היחסים בין מדינות רבות במזרח התיכון.

האויב שאנחנו מכירים מהחדשות

אם המהפכה האסלאמית שינתה את היחסים בין ישראל לאיראן, במשך עשרות השנים שחלפו מאז היא גם עיצבה את הדרך שבה הציבור הישראלי למד להכיר את איראן. עבור דורות של ישראלים, המדינה מזוהה בעיקר עם תוכנית הגרעין, טילים, משמרות המהפכה והצהרות של בכירי המשטר. לדברי העיתונאי והפרשן המדיני דני זקן, לתקשורת הישראלית היה תפקיד מרכזי בעיצוב התפיסה הזו.

"הסיפור של הגרעין הפך את זה לאיום קיומי על מדינת ישראל", הוא אומר. לדבריו, במשך שנים התמקדה התקשורת בעיקר באיום הביטחוני ובמדיניות המשטר האיראני, ולכן רוב הציבור בישראל נחשף לאיראן דרך דיווחים על סנקציות, הסלמות ביטחוניות והצהרות נגד ישראל. "התקשורת הישראלית התייחסה אליה בעצם כמדינת אויב", הוא מוסיף.

זקן מדגיש כי בשנים האחרונות החלה להופיע גם תמונה מורכבת יותר. המחאות שפרצו באיראן, ובראשן מחאת "אישה, חיים, חופש", לצד תיעודים שהופצו ברשתות החברתיות, אפשרו גם לציבור הישראלי להיחשף לקולות של אזרחים המתנגדים למשטר. לדבריו, ההתפתחויות הללו חידדו את ההבחנה בין הרפובליקה האסלאמית לבין החברה האיראנית. "יש הפגנות נגד המשטר באיראן של איראנים והרבה מהם מרימים את דגל ישראל", הוא אומר.

התקשורת הישראלית התייחסה אליה בעצם כמדינת אויב (דני זקן)

לדבריו, למרות המורכבות והקושי להגיע למרואיינים מתוך איראן, יש חשיבות גם לסיפורים האנושיים שמגיעים מהמדינה. במהלך המחאות הוא ראיין אזרח איראני מטהרן שביקש לספר לא רק על ההתנגדות למשטר, אלא גם על חיי היומיום במדינה. זקן מסביר כי מגבלות האינטרנט, הפיקוח של השלטון והחשש של אזרחים לשוחח עם כלי תקשורת זרים מקשים על הצגת תמונה רחבה יותר של החברה האיראנית, אך דווקא הסיפורים הללו מאפשרים להבין שהמציאות מורכבת יותר מזו שנראית בכותרות.

גם התרבות, הוא מוסיף, מצליחה לעיתים לחצות גבולות פוליטיים. הוא מזכיר את הפופולריות של הזמרת הישראלית ריטה בקרב איראנים ואת הסיקור שקיבלו לאורך השנים סיפורים על מאזינים מאיראן שהתחברו לשיריה. מבחינתו, אלו דוגמאות לכך שגם בתקופה של עימות מדיני, אפשר למצוא נקודות חיבור בין אנשים משני צדי הגבול.

למרות זאת, זקן אינו מטשטש את המציאות הביטחונית. לדבריו, כל עוד המשטר הנוכחי ממשיך לשלוט באיראן, קשה לראות אפשרות לחידוש היחסים בין המדינות. "אין סיכוי שיהיה קשר בלי הפלת המשטר", הוא אומר, ומדגיש כי מבחינתו, "הבעיה שלנו היא עם המשטר", ולא עם העם האיראני.

לא רק שלום, גם אינטרס ישראלי

לאחר סקירת העבר והמציאות הנוכחית, אלה רוזנברג מבקשת להפנות את המבט לעתיד. מבחינתה, השאלה אינה מסתכמת רק בעבר המשותף של ישראל ואיראן, אלא גם באפשרויות שעשויות להיפתח אם יחול שינוי פוליטי באיראן. לדבריה, מעבר להיסטוריה המשותפת, רוזנברג מצביעה על בסיס אפשרי לשיתוף פעולה עתידי בתחומים כלכליים, בעיקר סביב יזמות, מסחר וחדשנות. "השותף הכי טוב שלנו במזרח התיכון זה העם האיראני", היא אומרת, ומסבירה כי אם בעתיד ייווצרו תנאים מדיניים שונים, עשויות להיפתח הזדמנויות משמעותיות לשיתוף פעולה.

עם זאת, רוזנברג מדגישה כי קשה לדעת כיצד היו מתפתחים היחסים אילו המהפכה האסלאמית לא הייתה מתרחשת. גם בתקופת השאה, היא מזכירה, איראן התמודדה עם מתחים פנימיים, ביקורת ציבורית ואי-יציבות פוליטית ולכן כל ניסיון לקבוע כיצד הייתה נראית המציאות כיום נותר בגדר השערה. למרות זאת, היא סבורה שלישראל יש אינטרס אסטרטגי ברור לראות בעתיד איראן יציבה, עצמאית ומשגשגת.

"יש לנו אינטרס עליון לאיראן חזקה, כלכלית, עצמאית ובעלת ברית שלנו", היא אומרת. לדבריה, ישראל אינה צריכה לשאוף לאיראן חלשה או הרוסה, אלא למדינה שתוכל להשתלב מחדש במזרח התיכון ולקיים יחסים תקינים עם שכנותיה. היא מוסיפה כי שיתוף פעולה בין המדינות עשוי להתבסס לא רק על אינטרסים מדיניים, אלא גם על יתרונות כלכליים משלימים: איראן מחזיקה באוכלוסייה גדולה, במשאבי טבע ובשוק רחב, בעוד שישראל מביאה עמה יתרונות בתחומי הטכנולוגיה, החדשנות והיזמות. "מספיק שיהיו לנו יחסי מסחר טובים, אנחנו נהיה כוח כלכלי מאוד מאוד חזק", היא מסבירה.

לצד הניתוח האסטרטגי, רוזנברג משתפת גם בתקווה אישית לעתיד. "אני מאוד מאחלת ליום שנוכל לטוס לטהרן, ואיראנים יוכלו לבקר אותנו בירושלים ובתל אביב", היא אומרת. עם זאת, היא מדגישה כי מדובר בחזון לעתיד ולא בהערכה שלפיה שינוי כזה צפוי להתרחש בזמן הקרוב. מבחינתה, האפשרות ליחסים חדשים בין ישראל לאיראן תלויה בראש ובראשונה בשינוי פוליטי משמעותי באיראן.

אז האם אפשר בכלל לדמיין עתיד אחר?

ההיסטוריה של יחסי ישראל ואיראן מלמדת שמציאות מדינית אינה קבועה. בתוך שנים ספורות בלבד הפכה אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ישראל לאחת מאויבותיה המרכזיות, שינוי דרמטי שהמחיש כיצד אירועים פוליטיים ואידיאולוגיים יכולים לעצב מחדש את היחסים בין מדינות ואת פניו של המזרח התיכון כולו.

למרות העימות המתמשך, שלושת המרואיינים מדגישים כי חשוב להסתכל על התמונה המלאה ולהבחין בין המשטר האיראני לבין העם האיראני. לצד האיום הביטחוני והמתיחות המדינית, קיימת גם היסטוריה של קשרים, אינטרסים משותפים ודמיון בין העמים, שמזכירים כי המציאות מורכבת יותר מכפי שנראה בכותרות.

אז האם ישראל ואיראן יוכלו בעתיד לפתוח פרק חדש ביחסים ביניהן? איש אינו יכול לדעת. אך הסיפור ההיסטורי של שתי המדינות מוכיח דבר אחד, יחסים בין מדינות יכולים להשתנות באופן דרמטי. מה שנראה היום רחוק או בלתי אפשרי, היה בעבר מציאות קיימת ולכן השאלה שנותרה פתוחה היא לא רק כיצד נראים היחסים כיום, אלא כיצד הם עשויים להיראות בעתיד.