חיבוק – עד שנחנקים? מה עומד מאחורי החיוכים בין נתניהו וטראמפ

מאז העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים וחתימת הסכמי אברהם נדמה היה שישראל וושינגטון חיות בשנות הזהב של הברית. נשיא אמריקאי שמקיים הבטחות, שורה של נרמולים עם מדינות ערביות ומוסלמיות, ותרגילים חשאיים מול איראן. אך אירועי שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", לצד תקופת שלטון ביידן, חשפו מחדש את גבולות החיבוק: בין סיוע חסר תקדים לבין מחלוקות קשות על אופן ניהול המלחמה. בתוך המציאות הזו, ובעיקר מאז מבצע "שאגת הארי", בין לילות של תקיפות במתקני הגרעין לבין ימים של פסגות בפריז, עולה מחדש השאלה אם הברית עם ארצות הברית היא עדיין סיפור אהבה או שבחלק מהרגעים היא מתחילה להרגיש כמו רומן רעיל.

אני זוכר היטב איפה הייתי כשדונלד טראמפ עלה למסך והכריז בגאווה על התקיפה המשותפת במתקני הגרעין האיראניים. על הבמה נראה טראמפ לצד מרקו רוביו. שניהם נראו כמעט חוגגים עם חיוכים רחבים, מחוות ניצחון ותחושת צדק היסטורי שנעשה מול איראן. לידם עמד סגן הנשיא, ג׳יי די ואנס, היה קשה מאוד לפספס את מורת רוחו. בעוד האולפנים בישראל ובארצות הברית התמלאו בגרפיקות אדומות של "מתקפה על איראן", ואנס הרשה לעצמו להראות ספק, כמעט אי נוחות, מול מה שנראה כתמונת ניצחון ברורה.

הדיסוננס הזה המשיך ללוות אותי גם ברגע שבו עמד רוביו בפריז, ניצב ליד ההסכם החדש עם האיראנים, פניו קפואות מול המצלמות, בעוד דווקא ואנס נראה הפעם מרוצה ומשוחרר יותר. אם בפעם הראשונה היה זה נשיא אמריקאי היושב עם ישראל ומתכנן מתקפה משותפת בלב איראן במסגרת "שאגת הארי", הרי שהיום אנחנו עומדים שוב על סף הכרעה מול אותה מדינה. השאלה כבר אינה רק האם תהיה תקיפה, אלא אם פנינו לעוד מלחמה מול איראן, שוב כשארצות הברית לצידנו באופן גלוי, או דווקא להסכם גרעין חדש. יש מי שטוענים שההסכם הנוכחי עלול להיות גרוע יותר מההסכם בזמן כהונת אובמה, שנולד מלחץ כבד של דמוקרטים וחברות נפט וגז החוששות מסבב נוסף של עימות.

כשבנימין נתניהו וטראמפ מוסיפים מאחורי הקלעים קריצות פרטיות, שיחות סגורות ושרטוטים על מפות, קשה שלא לשאול אם אנחנו עדים לתרגיל פוליטי שבו הברית בין ירושלים לוושינגטון משמשת גם ככלי משחק בזירה האמריקאית. על בסיס ראיונות עומק שערכתי עם רועי קייס, יקי דיין וד"ר מרדכי קידר, אני מנסה להבין איך הברית הזו נראית משלוש זוויות שונות – הזירה הערבית, המסדרונות בוושינגטון והעומק האזורי – ובעיקר מה השתנה ביחסי ישראל–ארצות הברית מאז "שאגת הארי".

איך החיבוק נראה מהמסכים בעולם הערבי – רועי קייס

רועי קייס, ראש תחום העולם הערבי בתאגיד כאן, חי כבר שנים בין שורת הכתוביות בעברית לבין זרמי החדשות בערבית. הוא קורא מדי בוקר את הכותרות של אל ג'זירה, אל ערביה והעיתונות הלבנונית לפני שרוב הישראלים הספיקו להכין קפה. מהקריאה הזו הוא מביא תמונה שאינה תמיד נוחה לירושלים, בעיניים ערביות, הברית בין ישראל לארצות הברית היא לא רק ציר מדיני, אלא דימוי חד של כוח משותף ולעיתים של איום כפול.

לדברי קייס, כבר סביב "שאגת הארי" התייצב נרטיב כמעט אוטומטי. המבצע אינו נתפס כמבצע ישראלי בלבד, אלא כפעולה ישראלית־אמריקאית משותפת. מי שמזדהים עם איראן מדברים על "תוקפנות ציונית־אמריקאית", מי שממקמים את עצמם במחנה פרו מערבי מדברים על "תגובה אמריקאית־ישראלית לאיום איראני". בשני המקרים ישראל וארצות הברית מופיעות כגוש אחד. ככל שהמבצעים המשותפים נמשכים, התקיפות על מתקני הגרעין מתרחבות והדיונים על הסכמים חדשים עם טהראן נרקמים מעל ראשי הציבור הערבי, קייס רואה כיצד התודעה הזו מתקבעת. ישראל אינה נתפסת עוד כמדינה קטנה שמביטה מערבה, אלא כחלק אינטגרלי מציר כוח המאגד יחד טילים, בסיסים, הסכמי נפט ונורמליזציה.

מהצד הישראלי הברית הזו נתפסת כמקור לעוצמה. עצם השותפות במבצע "שאגת הארי" – מטוסי קרב ישראליים לצד מטוסים אמריקאיים מעל טהראן – או פסגות בפריז המסתיימות בהכרזות משותפות על "אחדות מול איראן" יוצרים תחושה שישראל אינה לבד מול משטר שמצהיר על מחיקתה. אולם בזירה הערבית הסיפור מורכב יותר. עבור חלק מהצופים השותפות הזו מזוהה עם הפצצות, עם פגיעה בריבונות מדינות ערביות, עם סגירת נתיבי נפט כמו במיצרי הורמוז ועם תמונות של מנהיגים זרים המחליטים על עתיד האזור מאולמות באירופה או באמריקה.

כאן נכנסת המטאפורה שקייס חוזר אליה שוב ושוב: "חיבוק הדוב". עוצמת הברית הצבאית והדיפלומטית עם ארצות הברית מעניקה לישראל גב ביטחוני, גיבוי מדיני ויכולת לחצות קווים אדומים מול איראן. אך ככל שהחיבוק הזה מתהדק, כך גוברת הסכנה שיהפוך לחיבוק חונק. בזירה הערבית ישראל נתפסת פחות כשחקנית עצמאית ויותר כשלוחה של המערב, של הבית הלבן, של חדר מלחמה משותף שבו החלטות מתקבלות קודם בוושינגטון ורק אחר כך בירושלים.

התמונה שקייס מצייר מהעולם הערבי – ישראל וארצות הברית כגוש אחד של כוח – היא הרקע שבו דיין מנסה להסביר כיצד הברית הזו נבנית בפועל, דרך אינטרסים, קשרים אישיים והחלטות שמתקבלות במסדרונות וושינגטון.

בין אינטרס לקשר אישי – יקי דיין

יקי דיין מכיר את הברית עם ארצות הברית מבפנים. שנים של שליחות דיפלומטית – כיועץ מדיני בשגרירות בוושינגטון, קונסול כללי בלוס אנג'לס וראש המטה של שרי חוץ, שהפכו אותו לאחד האנשים שראו מקרוב כיצד נראית הידוק הברית, וכיצד נראה הרגע שבו היא מתחילה להכביד.

כשדיין מדבר על "שאגת הארי", על טראמפ ועל נתניהו, הוא מפרק את הברית לשני מרכיבים עיקריים: אינטרס אמריקאי מצד אחד וקשר אישי מצד שני. בעיניו, טראמפ אינו רואה את היציאה למבצע נגד איראן כמתנה לישראל, אלא קודם כל כמהלך אמריקאי שנועד להבטיח שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני ולהירשם בהיסטוריה כנשיא שעצר את הפרויקט. זו פרשנות של דיין, המבוססת על היכרות עם האופן שבו טראמפ מדבר על איראן כבר משנות השמונים. דיין מציין שהרעיון הזה מלווה את טראמפ זמן רב, ושבעיניו הצלחות קודמות במבצעים קצרי טווח חיזקו אצלו את האמונה שמהלך חד, מהיר ומדויק יכול לפתור בעיות שדיפלומטים מתפתלים סביבן.

האמונה הזו מתורגמת למה שדיין מכנה "זבנג וגמרנו". עדיף, בעיני טראמפ, מבצע אחד דרמטי מאשר תהליך מדיני ארוך. כשהוא מביט בתקיפות המשותפות במסגרת "שאגת הארי", דיין רואה דפוס חוזר של חלון זמן מוגבל וניסיון לייצר רושם של הכרעה, גם אם המציאות בלבנון, במפרץ או בסוריה מורכבת בהרבה.

כדי להבין את דפוסי ההכרעה של טראמפ, דיין חוזר גם לסיפור העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. בעיניו זה לא היה מהלך טכני בלבד, אלא רגע שבו טראמפ בחר להבדיל עצמו מקודמיו ולהראות שהוא מקיים הבטחות. השגריר דיוויד פרידמן, כך הוא מספר, שכנע אותו שהעברת השגרירות תשדר לעולם, כולל לסין, לרוסיה ולצפון קוריאה, שהוא עומד במילה שלו. אותו מנגנון חוזר גם מול איראן: טראמפ רוצה להצטייר כמי שמקיים הבטחות, למפגינים, לבעלי ברית, ולנתניהו.

הקשר האישי בין טראמפ לנתניהו הופך כאן למנוע בפני עצמו. דיין מתאר קשר יוצא דופן הנשען על הערכה הדדית ועל תחושת שותפות גורל. טראמפ רואה ברדיפה המשפטית נגד נתניהו הד לסאגה המשפטית שלו. נתניהו מבין שככל שהנשיא מרגיש נרדף מבית, כך גובר רצונו להוכיח כוח בזירה הבינלאומית. דמויות כגון רון דרמר משמשות גשר ישיר בין שתי הבירות ומחזקות את התרגום של קשר אישי למדיניות.

עם זאת, דיין מדגיש שהחלטות טראמפ אינן מנותקות מהפוליטיקה הפנימית האמריקאית. מאחורי נאומים על תקיפות באיראן והכרזות על הסכמים היסטוריים עומדים יועצים שמזכירים לו יוקר המחיה ומחירי הנפט. מלחמה ממושכת או כניסה קרקעית עמוקה אינן פופולריות, הן מאיימות על שוקי האנרגיה ועל מערכות הבחירות. לכן, לדבריו, בתחילת "שאגת הארי" קבע טראמפ לעצמו שתי מגבלות: פעולה מתוחמת בזמן, ובלי כניסה קרקעית אמריקאית.

מבחינת דיין כאן נמצא לב הדילמה הישראלית. ישראל יכולה ליהנות ממבצע משותף – מנשק, ממודיעין, מתמיכה מדינית – אך היא תלויה במנהיג שמאזן בין אינטרס אסטרטגי לבין מחירי הדלק בארצות הברית. פער האינטרסים הזה אינו תאורטי: ארצות הברית מודדת את המחיר של תקיפה באיראן גם דרך שווקי האנרגיה והתמיכה הציבורית, בעוד ירושלים מודדת אותו במספר הטילים שיירדו ובחלונות ההרתעה שנפתחים.

הניתוח של דיין מתחבר לתמונה שהציג קייס. שניהם מצביעים על כך שבעידן "שאגת הארי" הברית ישראל–ארצות הברית מתעצמת מאוד, אך במקביל מגדילה את התלות הישראלית בהחלטות שמתקבלות בוושינגטון.
דיין מציג את ההבנה הדיפלומטית- אסטרטגית של האיזור, מרדכי קידר מביא לנו את הזווית של השכונה הערבית של המזרח התיכון.

הכוח והמשטר בשכונה – מרדכי קידר

ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחוקר עולם ערבי, נכנס לתמונה במקום שבו השפה הצבאית והדיפלומטית נוטה לעיתים להתבלבל. בעוד פוליטיקאים מדברים על "תמונות ניצחון" ועל הסכם שיבטיח פיקוח ארוך טווח, קידר מזכיר את מה שנמצא מתחת למתקנים ומתחת להסכמים: משטר, חברה, מנגנוני כוח.

לטענתו, הבעיה המרכזית של ארצות הברית במזרח התיכון איננה רק החלטות שגויות, אלא חוסר הבנה עמוק של האזור. האמריקאים חושבים מתוך התרבות שלהם, בלי שליטה אמיתית בערבית, בלי הבנה מספקת של האסלאם ושל השבטיות. התוצאה היא מדיניות הנוטה שוב ושוב להמר על מהלכים דרמטיים – הפלת משטרים, תקיפות או הסכמים – בלי לראות את המארג של נאמנויות ופחדים על הקרקע. כאשר ארצות הברית פועלת דרך ישראל, הוא סבור שהמצב משתפר במידה מסוימת, אבל גם אז ישראל דואגת קודם כול לעצמה.

קידר מדגיש שהישרדות המשטר האיראני אינה תלויה רק בצנטריפוגות ובטילים, אלא בכוח הפנימי שלו ברחוב: נשק קל בידי הבסיג', משמרות המהפכה והמשטרה החשאית. גם אם ישראל וארצות הברית הורסות תשתיות צבאיות ואסטרטגיות במסגרת "שאגת הארי", כל עוד אותם מנגנונים עומדים ונאמנים למשטר, השלטון עצמו אינו מתערער באמת. באופן דומה הוא מצביע על חיזבאללה בלבנון: ארגון שיכול להחזיק מדינה שלמה באמצעות נשק קל ויכולת השתלטות על מוסדות המדינה, לא רק באמצעות רקטות.

מתוך התמונה הזו הברית עם ארצות הברית נראית אחרת. יש כוח משותף באוויר, יש סנקציות, יש הצהרות. אבל בלי הבנה אמיתית של מבנה הכוח הפנימי באיראן ובעולם הערבי, גם ההסכם הטוב ביותר או התקיפה המרשימה ביותר עלולים להישאר בעיקר כתמונות על המסך. קידר מציע לראות בברית נכס, אך רק אם ישראל מביאה לתוכה את הידע שלה על השטח ומתעקשת שלא להסתפק בתיקונים במתקנים, אלא לבחון גם את שאלות המשטר והחברה.

כך דבריו משלימים את דיין וקייס: דיין מדבר על האינטרס האמריקאי ועל הקשר האישי, קייס מתאר איך זה נראה בעולם הערבי, וקידר מזכיר שהאזור שבו הברית פועלת נשלט על ידי מנגנוני כוח פנימיים הנשארים כמעט קבועים גם אחרי תקיפה או הסכם.

סוף מונדיאל, מיצרי הורמוז והחיבוק הבא

אנחנו כבר אחרי המונדיאל, והמשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן נשבר לפרקים, נתקע, מתחדש וחוזר להיתקע. סבבי שיחות, הדלפות, הצהרות על "הסכם היסטורי" מצד אחד ואזהרות מפני גרסה מסוכנת יותר מההסכם של אובמה מצד שני – כל אלה מתנגשים בדיוק כשבימים האחרונים יש חילופי אש במיצרי הורמוז. נתיב שבו נפט וגז זורמים לעולם הופך לשדה קרב, וארצות הברית מקדמת כוחות ומפציצה כמעט מדי לילה, במה שניתן לראות כסוג של "דיפלומטיה של כפייה": שימוש בכוח צבאי כדי לייצר תנאים נוחים יותר להסכם.

ישראל שוב מוצאת את עצמה בתוך משחק אזורי ועולמי שכמעט אינו נותן לה מרחב נשימה. השאלה שנשארת פתוחה אינה רק אם תהיה תקיפה נוספת או עוד סעיף בהסכם. היא גם שאלה של מי יעמוד מול המצלמות. האם נראה את מרקו רוביו מרוצה כי ארצות הברית חזרה לתקוף את איראן יחד עם ישראל ומציבה את עצמה שוב ככוח צבאי שאינו מהסס להשתמש בכוח, או שנראה את ג׳יי די ואנס מרוצה כי יש הסכם גרעין חדש שהוא יכול להציג כהישג אמריקאי שמסיים עוד סיבוב מלחמה ומבטיח, לפחות כלפי חוץ, יציבות.

מה שבטוח, חיבוק דוב,  אוהב או מחניק – הוא עניין של שלבים. לאחר חיבוק יכולה להגיע חניקה, ולאחר חניקה יכול להגיע שוב חיבוק. הברית עם ארצות הברית נעה בין השלבים האלה כבר עשורים: מתמונות של נשיאים מחייכים ליד ראשי ממשלה ישראלים, דרך מבצעים משותפים ומהלכים מדיניים מרחיקי לכת, ועד רגעים שבהם החיבוק מרגיש יותר כיד שמחזיקה חזק מדי בכתף ומכוונת את ישראל למסלול שלא בהכרח בחרה לעצמה.

דווקא עכשיו, כשהיחסים עוברים בין מתקפה להסכם, בין רוביו לוואנס, בין טראמפ שמצהיר בפומבי ש"ביבי יעשה מה שהוא רוצה" לבין מציאות ישראלית סבוכה על הקרקע, זו תקופה משוגעת לכתוב על הברית. אבל זו גם תקופה שמבהירה יותר מתמיד שהשאלה אינה אם יש חיבוק, אלא איך ישראל בוחרת לעמוד בתוכו, איזה מרחב תמרון היא שומרת לעצמה וכמה היא מוכנה לשלם על דיפלומטיה שבאה עם מטוסים ולא רק עם מסמכים.