מורכב ממה שחשבתם: מה קורה למעמד ישראל באירופה

במהלך השנה האחרונה מצאתי את עצמי מבלה לא מעט באירופה. במסגרת תוכניות סטודנטים, עבודה וביקורים אצל חברים המתגוררים בחו"ל, ביקרתי בשווייץ, הונגריה, צרפת, בולגריה ומונטנגרו. כמעט בכל מקום נשאלתי מאיפה אני. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני ישראלי.

אך אם לומר בכנות, לפני כל נסיעה עלתה בי השאלה אם בכלל כדאי לומר זאת. מאז טבח 7 באוקטובר, השיח בישראל יצר לעיתים תחושה שאירופה הפכה ל ״מקום עוין״ עבור התייר הישראלי. הפגנות ענק, קריאות אנטי־ישראליות, דיווחים על תקריות נגד תיירים ישראלים והצהרות חריפות מצד מנהיגים אירופאים. אך בפועל, החוויה שלי הייתה שונה. ברוב המקרים האנשים שפגשתי היו אדיבים, סקרנים ולעיתים אף ביקשו להבין טוב יותר את המציאות בישראל. הפער בין החוויה האישית לבין הכותרות הוביל אותי לשאלה אחת :כיצד באמת השתנה היחס האירופי לישראל מאז טבח 7 באוקטובר?

בימים הראשונים שלאחר הטבח נדמה היה כי אירופה עומדת לצידה של ישראל. נשיאים וראשי ממשלה הגיעו לביקורי הזדהות, כלי תקשורת הקדישו שעות שידור לזוועות הטבח, ומדינות רבות הדגישו את זכותה של ישראל להגן על עצמה. אולם ככל שהמלחמה התארכה, חל שינוי. התמיכה הראשונית התחלפה בביקורת חריפה יותר, הן מצד מנהיגים והן מצד דעת הקהל.

כדי להבין כיצד התרחש השינוי הזה שוחחתי עם שלושה מומחים:  עמנואל אלבז-פלפס, עיתונאית ופרשנית לענייני חוץ, ד"ר טל דינגוט-אלכופר, חוקרת יחסים בינלאומיים ודיפלומטיה ציבורית ואילן בן-דב, ראש אגף אירופה במשרד החוץ. בנוסף, ראיינתי שלושה סטודנטים מאירופה כדי לבדוק כיצד הדברים נתפסים מחוץ לעולם האקדמי והדיפלומטי.

כשהמצלמות עברו לעזה

לדברי אלבז-פלפס אי אפשר לדבר על "אירופה" כמקשה אחת. מדובר ביבשת הכוללת מדינות, ממשלות, כלי תקשורת ודעות ציבוריות שונות מאוד זו מזו. עם זאת, היא מסבירה כי בימים שלאחר טבח 7 באוקטובר נרשמה באירופה הזדהות אמיתית עם ישראל."הטבח התקבל בהלם באירופה", היא מציינת – ומבהירה כי כלי תקשורת מרכזיים שלחו כתבים לישראל, סיקרו בהרחבה את זוועות הטבח, את החטופים ואת המשפחות השכולות. ואולם בהמשך חל שינוי טבעי במוקד הסיקור.

כלומר, כל עוד מוקד האירועים היה הטבח בישראל – זה גם היה מוקד הסיקור. אולם ככל שהלחימה ברצועת עזה התמשכה והתמונות הקשות של ההרס והמשבר ההומניטרי התרבו, גם כלי התקשורת העבירו את מרכז הכובד של הסיקור לעזה.

עם זאת, אלבז מדגישה כי יהיה פשטני להסביר את הביקורת האירופית רק באמצעות הסיקור התקשורתי. לדבריה, גם סוגיות ותיקות ובהן מדיניות ישראל ביהודה ושומרון, ההתנחלויות והסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיכו להשפיע על האופן שבו אירופה התייחסה לישראל בזמן המלחמה.

דעת הקהל אינה אנטי ישראלית. הסיקור ליווה את המציאות (אלבז-פלפס)

גורם נוסף שלדבריה השפיע על דעת הקהל האירופית היה השיח הפוליטי בישראל. התבטאויות חריפות של שרים ואנשי ציבור, לצד אמירות סביב הסיוע ההומניטרי לעזה, זכו לחשיפה רחבה בתקשורת האירופית והקשו על ישראל במאבק על דעת הקהל. למרות זאת, אלבז מסתייגת מהטענה שלפיה אירופה כולה הפכה אנטי-ישראלית.

לדבריה, פעמים רבות בישראל נוצרת תחושה כי "כל אירופה נגדנו", בעוד שבפועל קיימים הבדלים גדולים בין המדינות, בין ממשלות לבין הציבור ובין ביקורת על מדיניות ישראל לבין התנגדות לעצם קיומה. היא מזכירה גם כי אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל, ולכן מערכת היחסים בין הצדדים רחבה הרבה יותר מהכותרות היומיומיות. גם בתקופות של מתיחות מדינית, הקשרים הכלכליים, המדעיים והאזרחיים ממשיכים להתקיים.

אם כן, אלבז מציגה תמונה מורכבת: השינוי ביחס האירופי לישראל נובע משילוב של האופן שבו התנהלה המלחמה, שינוי מוקד הסיקור וסוגיות מדיניות ארוכות שנים וגם מסרים שיצאו מתוך ישראל עצמה. אולם האם מדובר בתהליך שהחל רק אחרי טבח 7 באוקטובר, או שמא במגמה שהחלה הרבה קודם לכן? כדי לבחון את שאלה זו שוחחתי עם ד"ר טל דינגוט-אלכופר.

משבר חדש, או סיפור ישן?

בעוד שעמנואל אלבז-פלפס תולה את השינוי ביחס האירופי לישראל בעיקר באופן שבו סוקרה המלחמה ובאופן שבו התפתחה המציאות בשטח, ד"ר טל דינגוט-אלכופר, חוקרת יחסים בינלאומיים ודיפלומטיה ציבורית, סבורה כי מדובר בתהליך עמוק בהרבה.

לדבריה, היחסים בין ישראל לאירופה ידעו לאורך השנים עליות ומורדות, אך המתיחות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינה תופעה חדשה. היא מלווה את היחסים כבר עשרות שנים, מאז מלחמת ששת הימים והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון.

עם זאת, היא מזכירה כי היו גם תקופות של התקרבות. לאחר הסכמי אוסלו חל שיפור מסוים ביחסים, וגם בתקופת ממשלת בנט־לפיד נרשמה, לדבריה, נכונות גדולה יותר מצד אירופה לשיתוף פעולה. אלא שלטענתה, עוד לפני פרוץ המלחמה ניכרה שחיקה ביחסים, בין היתר בעקבות המשבר סביב הרפורמה המשפטית.

בחודשיים הראשונים הייתה אמפתיה אמיתית כלפי ישראל (דינגוט- אלכופר)

אולם ככל שהמלחמה התמשכה, אירופה חזרה לדפוסי הביקורת שהיו קיימים עוד קודם לכן. בשונה לאלבז, דינגוט מצביעה על בעיה גדולה בהרבה, ששורשיה עמוקים יותר מסיקור תקשורתי. לטענתה, ישראל עצמה איבדה חלק מהיכולת שלה להשפיע על דעת הקהל האירופית.

לדבריה, במשך שנים נהנתה ישראל מתדמית של מדינת חדשנות, מחקר, טכנולוגיה ודמוקרטיה. לצד זיכרון השואה והקשרים ההיסטוריים עם אירופה, נכסים אלה אפשרו לה להתמודד גם עם ביקורת בינלאומית. אלא שבעידן הרשתות החברתיות והתיעוד בזמן אמת, המציאות השתנתה.

דינגוט מסבירה שהדיפלומטיה הציבורית הישראלית הפכה בשנים האחרונות לריאקטיבית, כלומר כזו שמגיבה לביקורת במקום לנסות ליזום שיח, לייצר אמפתיה ולהסביר את המורכבות של המציאות הישראלית.

היא לא טוענת שהמלחמה לא השפיעה על היחסים, אלא שהיא בעיקר האיצה תהליך שכבר היה קיים. מבחינתה, השאלה איננה כיצד השתנתה אירופה מאז 7 באוקטובר, אלא כיצד נבנתה לאורך שנים מערכת יחסים שהייתה רגישה כל כך לטלטלה מסוג זה.

אם אלבז מסבירה כיצד השתנה הנרטיב בתקשורת האירופית, ודינגוט טוענת שהקרקע הייתה מוכנה לכך עוד קודם, עולה שאלה נוספת: האם ישראל יכלה לעשות יותר כדי להתמודד עם השינוי הזה?

האם ישראל הפסידה בקרב על דעת הקהל?

לשם כך, שוחחתי עם אילן בן-דב, סמנכ"ל משרד החוץ וראש אגף אירופה. בן -דוב אינו חולק על כך שדעת הקהל באירופה השתנתה במהלך המלחמה. אולם לדעתו, ישראל דווקא השקיעה מאמצים חסרי תקדים בזירת ההסברה.

לדבריו, הטבח שינה את האופן שבו מדינות רבות באירופה מבינות את האיום שמציב חמאס ואת המציאות הביטחונית של ישראל. במשרד החוץ הוחלט להקרין בפני מנהיגים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל את סרט הזוועות המתעד את אירועי 7 באוקטובר.

סרט הזוועות היה גיים-ציינגר (בן-דב)

לדבריו, הסרט אפשר לרבים באירופה להבין את ממדי הטבח באופן שלא ניתן להעביר באמצעות הודעות לעיתונות או נאומים. אולם גם בן-דב מודה כי ככל שהמלחמה התארכה, השתנה מוקד תשומת הלב הציבורית. כלומר, גם כאשר מאמצי ההסברה היו משמעותיים, התמונות היומיומיות שהגיעו מרצועת עזה השפיעו יותר על דעת הקהל. למרות זאת, בן-דב מבקש להיזהר מהכללות. לדבריו, יש מדינות שממשיכות לראות בישראל שותפה אסטרטגית, ובהן גרמניה, הונגריה וצ'כיה, ולעומתן מדינות כמו אירלנד וספרד, שנוקטות קו ביקורתי חריף בהרבה. לדבריו, גם בעידן הרשתות החברתיות, אין תחליף למפגש אנושי.

האמירה הזאת עוררה אצלי מחשבה. אם מפגש אישי אכן מסוגל לשנות תפיסות, אולי הדרך הטובה ביותר להבין כיצד אירופה רואה את ישראל היא פשוט לשאול אירופאים בעצמם.

ומה באמת חושבים הצעירים באירופה?

לאחר ששמעתי את נקודות המבט של אנשי תקשורת, אקדמיה ודיפלומטיה, ביקשתי לבדוק כיצד כל הדיון הזה בא לידי ביטוי אצל מי שעתידים לעצב את דעת הקהל האירופית בשנים הקרובות, הסטודנטים.

לשם כך שוחחתי עם שלושה סטודנטים ממדינות שונות: הונגריה, פולין ומונטנגרו. ביקשתי מהם לענות על אותן ארבע שאלות: כיצד השתנה יחסם לישראל מאז טבח 7 באוקטובר, מה משפיע על עמדותיהם, כיצד נתפסת ישראל בסביבתם, והאם לדעתם קיים פער בין האופן שבו אירופה רואה את המלחמה לבין האופן שבו ישראלים חושבים שאירופה רואה אותה?

למרות שכל אחד מהם הגיע מרקע שונה, עלו מהשיחות מספר קווי דמיון מעניינים.

נאומאן, סטודנט מהונגריה, סיפר כי טבח 7 באוקטובר חיזק את ההבנה שלו למציאות הביטחונית שבה חיה ישראל. לדבריו, האירועים המחישו לו את האיום שמציב חמאס, אולם ככל שהמלחמה התארכה ונחשף יותר לתמונות מעזה, כך גברה גם תחושת הדאגה שלו מההשלכות ההומניטריות של הלחימה. מבחינתו, רבים באירופה אינם מתנגדים לעצם קיומה של ישראל, אלא מביעים ביקורת בעיקר על אופן ניהול המלחמה.

ויקטוריה, סטודנטית מפולין, סיפרה כי לפני המלחמה כמעט שלא התעניינה בסכסוך הישראלי -פלסטיני. רוב המידע שלה הגיע דרך הרשתות החברתיות, וגם כיום היא סבורה שרבים מהצעירים בסביבתה אינם מעמיקים בנושא מעבר למה שהם רואים בפיד. לדבריה, כאשר ישראל עולה לשיח, הוא נוטה להיות ביקורתי יותר מבעבר, אך היא מדגישה כי קיים פער משמעותי בין האופן שבו ישראלים ואירופאים חווים את המציאות, ולכן גם בין האופן שבו הם מפרשים אותה.

פיליפ, סטודנט ממונטנגרו, הציג דווקא תמונה שונה. הוא סיפר כי טבח 7 באוקטובר חיזק את תמיכתו בישראל ואת הבנתו לחשיבות הביטחון עבור אזרחיה. לדבריו, דווקא ההיכרות האישית עם ישראלים והשיחות שקיים עמם השפיעו עליו יותר מכל סרטון ברשת או כתבה בטלוויזיה. מבחינתו, המפגש האנושי העניק לסכסוך ממד מורכב יותר מזה שמוצג בדרך כלל בתקשורת.

אף שהשלושה הגיעו ממדינות שונות והחזיקו בעמדות שונות, הייתה נקודה אחת שחזרה כמעט אצל כולם: כולם תיארו פער בין האופן שבו ישראלים חווים את המציאות לבין הדרך שבה היא נתפסת באירופה. במובן מסוים, דבריהם חיזקו את טענותיהם של שלושת המרואיינים שקדמו להם. התקשורת והרשתות החברתיות אכן משפיעות על עיצוב דעת הקהל באירופה אך גם בישראל כלפי אירופה.