לא שלום, לא מלחמה: מה באמת מחזיק את הקשר בין ישראל למצרים?

מצרים. כמה אנחנו באמת יודעים עליה? אז כן, היא הפסידה לאחרונה במונדיאל 2-3 לארגנטינה במשחק בלתי נשכח, וישראל צהלה ושמחה יחד עם מסי וחאבייר מיליי, ואולי גם נהנתה קצת לראות את המצרים מפסידים, אבל מה חוץ מזה?

כשדיוויד ברוזה שר פעם "הנה בא נשיא מצרים, איך שמחתי לקראתו", הוא דיבר על רגע היסטורי שכבר מאוד קשה לדמיין היום: נשיא מצרים אנואר סאדאת מגיע לירושלים, עומד בכנסת, לוחץ ידיים לראש הממשלה דאז מנחם בגין מול המצלמות, ולרגע אחד, כמאמר השיר, נדמה שאולי באמת "יהיה טוב" באזור כולו, לכאורה. אולם כיאה למזרח התיכון, לא בדיוק פרחים ושושנים כאן, ומאז חתימת ההסכם בארצות הברית ב-1979 קצרה היריעה מלהכיל את כמות האינתיפאדות, המבצעים, הסבבים והמלחמות שהתרחשו בישראל, ולאחרונה גם כמובן הטרגדיה הנוראה בשבעה באוקטובר.

במלחמת חרבות ברזל, ביתר שאת, היחסים עם מצרים הם אחת מהסוגיות החשובות והרגישות ביותר במדיניות החוץ של ישראל. על כן, מי זאת בכלל אותה מצרים שיושבת קרוב כל כך לגבול? עד כמה ישראל צריכה לחשוש ממנה, ועד כמה המדינות תלויות אחת בשנייה? ובהמשך ישיר לתלות, 47 שנים לאחר החתימה על הסכם השלום, מה גורם למערכת היחסים הזו להמשיך להחזיק גם ברגעים שהמלחמה בעזה בשיאה, מעבר רפיח במרכז המתיחות ודעת הקהל קשה מאוד כנגד ישראל בעולם הערבי?

ממלחמה לשלום קר

אחרי עשרות שנים של עימותים צבאיים, ובראשם מלחמת יום הכיפורים, הסכם השלום עם מצרים שינה את המציאות בשטח. מצרים, שהייתה במשך שנים אחת היריבות המרכזיות של ישראל בעולם הערבי, יצאה ממעגל המלחמות הישירות נגד ישראל, הגבול איתה הפך לשקט יחסית, ונפתחו ערוצי דיפלומטיה, ביטחון וכלכלה שלא היו קיימים קודם לכן.

אולם השלום הזה מעולם לא הפך לסיפור אהבה. ראיונות שערכתי עם שלושה אנשים שמכירים היטב את יחסי ישראל-מצרים מזוויות שונות – תקשורתית, דיפלומטית והיסטורית, מנסים להבין מה באמת מחזיק את הקשר הזה. מצד אחד, מדובר ביחסים שמלווים בריחוק ציבורי, ביקורת תקשורתית וחוסר אמון. מאידך, מאחורי הקלעים מתקיימים תיאומים, שיתופי פעולה ואינטרסים משותפים, שממשיכים לפעול גם כשהאזור כולו בוער.

חושך מצרים

דני זקן, כתב מדיני ותיק ב״ישראל היום״, עוסק שנים במזרח התיכון, בעולם הערבי וביחסים האזוריים של ישראל. בשיחה איתו, הוא לא מנסה לייפות את המציאות. לטענתו, היחסים עם מצרים הם לא בדיוק מה שדמיינו כשדיברו פעם על שלום בין עמים. "השלום שלנו עם מצרים הוא לא באמת שלום", הוא אומר, אלא "הפסקת אש ארוכת טווח".

כאן בדיוק מתחילה המורכבות. זקן מתאר מערכת יחסים שבה ישראל ומצרים מדברות זו עם זו, אבל כמעט אף פעם לא לגמרי סומכות אחת על השנייה. הוא מזכיר ששמע לאחרונה מאלוף במיל׳ נמרוד שפר, שהיה ראש אגף התכנון בצה״ל וממונה בין היתר על הקשר עם הצבא המצרי, שלאורך השנים ביקר בקהיר במסגרת תפקידו והיה בתיאום ובקשר טוב עם צבא מצרים. כלומר, מאחורי הקלעים יש עבודה. יש פגישות, יש מנגנונים, יש קשרים ביטחוניים ומודיעיניים. אבל כלפי חוץ, היחסים נשארים קרים, רחוקים, ולעיתים עוינים.

זקן משתמש בביטוי חריף במיוחד ומתאר את המצרים כמעין "מרגלים כפולים". לא במובן הקלאסי של ריגול, אלא במובן של מדינה שמנהלת משחק כפול של אינטרסים: מצד אחד שומרת על תיאום עם ישראל, ומצד שני לא מתמסרת אליה, לא ציבורית ולא מדינית. לדבריו, בתקשורת ובמערכת החינוך במצרים היחס לישראל עדיין ביקורתי מאוד, רחוק מאוד מהאווירה שנוצרה בחלק ממדינות המפרץ אחרי הסכמי אברהם למשל. שם, הוא אומר, היחס הציבורי והתקשורתי השתנה כלפי ישראל. במצרים, לעומת זאת, השלום כמעט לא ירד אל הרחוב המצרי.

אבל אז נכנסים האינטרסים של מצרים לתמונה. זקן מזכיר נקודה אחרת, כמעט יומיומית: "קהיר נמצאת בהחשכה משעה 20:00 או 21:00 בערב כי אין להם מספיק חשמל". מצרים, מדינה עם למעלה מ100 מיליון תושבים, מתמודדת עם כלכלה בעייתית ועם צורך אדיר לספק אנרגיה לאזרחיה.

כאן, לדבריו, נכנס הקשר הישראלי: הגז שמגיע מישראל מסייע למצרים להתמודד עם צרכיה האנרגטיים והכלכליים, אך יוצר גם תלות מסוימת שלהם בישראל. במילים אחרות, גם כשברחוב המצרי לא מחבקים את ישראל בלשון המעטה, במערכת הכלכלית והמדינית של מצרים מבינים היטב שיש קשרים שכדאי לשמר.

בין חרם תרבותי להכנסת אורחים

גלי ברעם, דיפלומטית ישראלית ששירתה בשגרירות ישראל בקהיר בין השנים 2006-2009 כיועצת כלכלית, מציגה את אותה מערכת יחסים מזווית אחרת. אם אצל זקן מצרים היא בעיקר שחקנית קשוחה, חשדנית ואינטרסנטית, אצל ברעם התמונה מורכבת יותר: מבחינתה מצרים מדינה מרכזית בעולם הערבי, בעלת משקל היסטורי ותרבותי עצום, שאיתה ישראל מנהלת קשר דיפלומטי מורכב אך חיוני.

"דיפלומטיה היא למעשה האלטרנטיבה למלחמה", היא אומרת, ומזכירה שלפעמים לא מתייחסים לכלי הזה מספיק ברצינות. מבחינתה, היחסים עם מצרים מוכיחים בדיוק את החשיבות הזו. לא מדובר בשלום חם, ודאי לא באהדה ציבורית רחבה, אבל כן במערכת קשרים שמאפשרת לשתי המדינות להמשיך לדבר, לתאם ולעבוד יחד גם בתקופות רגישות.

בתקופה שבה שירתה בקהיר, ברעם עסקה בשיתוף פעולה מסחרי-כלכלי בין המדינות. היא מתארת עבודה משותפת בתחומים כמו חקלאות, השקיה, ומיצוי מקורות מים, תחומים שבהם לישראל היה ידע מעשי להציע, ולמצרים היה אינטרס ברור לשתף פעולה. במובן הזה, השלום כבר לא היה קר כל כך. הוא התקיים במפעלים, במשרדי ממשלה, בפרויקטים מקצועיים ובשיחות עבודה שקטות וטובות, אך רחוק מאור הזרקורים.

אולם חשוב להגיד כי גם ברעם לא מציירת תמונה ורודה מדי. דווקא דרך החוויה האישית שלה אפשר להבין את הפער הגדול שמלווה את יחסי ישראל-מצרים מאז הסכם השלום: מצד אחד, היא מספרת שכדיפלומטית ישראלית בקהיר התקבלה בכבוד במפגשים רשמיים, בבתי מלון ולעיתים גם כאשר הזדהו כישראלים במרחב הציבורי. מצד שני, היא מתארת מרחב תרבותי ותקשורתי שנותר סגור מאוד בפני ישראל. כך למשל, בתקופתה במצרים, היא מספרת על הסרט הישראלי "ביקור התזמורת" שיצא ב2007, שמציג את התרבות המצרית בכבוד ובחום, ובדיוק משום כך נעשו מאמצים רבים בשגרירות הישראלית להקרינו בבתי הקולנוע הרבים בקהיר. למרות זאת, לא הצליחו למצוא בית קולנוע אחד לרפואה בכל עיר הבירה שהיה מוכן להקרין את הסרט משום שמדובר ביצירה ישראלית.

כאן אולי נמצא אחד המפתחות להבנת היחסים בין המדינות: ברמה האישית והמעשית, אפשר למצוא כבוד, נימוס ושיתוף פעולה, אולם ברמה הציבורית והתרבותית, השלום עדיין מתקשה לעבור את המחסום. בסיום השיחה לברעם חשוב להזכיר שגם בזמן מלחמה, מתיחות ולחצים רבים על מצרים, היא ממשיכה לשמור על מחויבותה להסכם השלום ולשיתוף הפעולה עם ישראל, וזה לא מובן מאליו.

מצרים בין עזה לרחוב הערבי

קסניה סבטלובה, חוקרת, עיתונאית וחברת כנסת לשעבר, מביטה על היחסים עם מצרים דרך ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך והעולם הערבי. לדבריה, מצרים כבר אינה אותה מדינה שנלחמה בישראל בשם הפלסטינים. אחרי הסכם השלום היא יצאה ממעגל המלחמות מול ישראל, אבל נשארה מעורבת בזירה הפלסטינית. "מאותו רגע מצרים לא מוכנה יותר להילחם עבור הפלסטינים", היא אומרת בנוגע להסכם השלום, ומסבירה שבמקום מלחמה, מצרים מחזיקה כיום בעיקר בתפקיד דיפלומטי של תיווך, לחץ מדיני וניהול משברים סביב עזה, וכך משמרת את מעמדה האזורי.

אולם מלחמת חרבות ברזל, לפי סבטלובה, הפכה גם את התפקיד הזה למסוכן יותר עבור המצרים. מצד אחד, מצרים אינה רוצה שחמאס יתחזק, בין היתר משום שהיא לא שכחה מה קרה במהלך השנים 2013-2015, אז נלחמה בגורמי ג׳יהאד קיצוניים בסיני, ובראשם שלוחת דאעש באזור. לדבריה, באותה תקופה התקיים שיתוף פעולה בין אותם גורמים לבין חמאס: עברו לוחמים בין הארגונים, הועבר מידע, ואף ניתנו אימונים לכוחות חמאס בעזה. לכן, מבחינת מצרים, חמאס אינו רק שחקן פלסטיני בעזה, אלא גם גורם שעלול לאיים עליה מבפנים.

מצד שני, כל הסלמה בעזה מייצרת לחץ ציבורי על המשטר המצרי, שממשיך כאמור לקיים קשרים עם ישראל בזמן שהרחוב המצרי והעולם הערבי מזדהים עם הפלסטינים. החשש הגדול ביותר, לדבריה, הוא שמצרים תיתפס כמי שמאפשרת עקירה של פלסטינים מעזה לשטחה. "מצרים נתפסת כמי שמאפשרת נכבה נוספת אם דבר כזה קורה", היא אומרת, ומדגישה עד כמה כל דיבור ישראלי על "הגירה מרצון" או העברת פלסטינים למצרים פוגע בה מבית ומחוץ.

במבט ליום שאחרי, סבטלובה מזהירה מפני דחיקת מצרים החוצה מהזירה העזתית. לטענתה, רמת האמון בין ירושלים לקהיר נפגעה במהלך המלחמה, בין היתר בעקבות טענות בישראל שלפיהן מצרים מתחמשת או מתכוננת לעימות ישיר עם ישראל – טענות שלדבריה הופרכו על ידי צה״ל, אך השאירו משקע אצל המצרים. לכן, היא מסכמת, "ישראל תצטרך לעבוד קשה על שיקום היחסים עם קהיר", לא מפני שהיה כאן שלום חם קודם לכן, אלא מפני שבמציאות כיום של עזה בכלל ורפיח בפרט, והיום שבו יתקבלו החלטות משמעותיות, ישראל צריכה את מצרים לצידה.

מה הלאה?

במילים אחרות, יחסי ישראל-מצרים אינם סיפור פשוט של שלום או עוינות. זהו קשר שמתקיים בדיוק באזור האפור שבין השניים: שתי מדינות שלא אוהבות זו את זו במיוחד, אבל מבינות היטב שהאלטרנטיבה מסוכנת הרבה יותר. מאחורי הריחוק הציבורי, הביקורת בתקשורת והחשדנות סביב עזה ורפיח, ממשיכים לפעול אינטרסים, תיאומים ושיתופי פעולה שמחזיקים את ההסכם בחיים גם במצבים קשים כמו מלחמת חרבות ברזל.

וכך, אולי דווקא דרך הסיפור הקטן על החשמל שמופסק בקהיר לעיתים, אפשר להבין את הסיפור כולו. מצרים תלויה בישראל כמו שגם ישראל תלויה בה לא מעט. אפשר לשמוח לאידה כשהיא מפסידה בכדורגל, והרחוב המצרי בוודאי לא חובב ציון, אבל 47 שנים אחרי הסכם השלום, קשה להתעלם מזה שהקשר עם מצרים עדיין חשוב כל כך. במזרח התיכון שבו כל גבול שקט עלול להפוך ברגע לזירה בוערת, גם שלום קר על כל משמעויותיו ומורכבותו הוא דבר שלא ניתן לקחת כמובן מאליו עבור ישראל, במיוחד בעת הזו.